הכל חדש ונוצץ

מה נאמר? חצי שנה מאז האירוע המוחי. 

אמרו שאחזור לעצמי תוך חצי שנה. אז אמרו.

אמרו הרבה דברים וממשיכים לומר. אינני יודעת מה נכון ומה לא. אולי גם מי שאומר לא יודע. מוח זה דבר מסובך. 

אני יודעת רק מה שקרה לי. מכאן אי אפשר להסיק לגבי אירוע מוחי בכלל.

אומרים שזה אירוע קל. לא רואים עלי כמעט דבר וגם התפקוד לא ממש נפגע. ובכל זאת זה לא זה.

העולם לא עצר מלכת. אירועים רבים קרו. אפילו כבדי משקל ואני די הולכת לאיבוד בתוך זה.

ובקיצור חצי שנה של בלבול מטורף. 

אני זוכרת את היום ההוא. קמתי כרגיל שתיתי קפה כרגיל, אפילו רשמתי פוסט וכמובן רשמתי ביומן כשלפתע הרגשתי משונה. הלכתי לבדוק אם אני נראית נורמלית. כן אני נראית נורמאלית. ובכל זאת התקשרתי ל2700* שוחחתי עם אחות. היא נתנה הוראת אשפוז. כששוחחתי אתה התופעות חלפו ותהיתי אם ללכת או לא. החלטתי ללכת מקסימום ישלחו אותי הביתה. לא שלחו אולי הביתה. בבית החולים המצב החמיר. אבדתי את כושר הדיבור ולאט לאט דברים שעשיתי מתוך אוטומאט לא נעשו יותר. הייתי צריכה לשחזר איך הם נעשו ולא תמיד הצלחתי. זה התבטא בעיקר בשימוש בפלאפון אבל גם רצפים כמו מקלחת. מה קודם מה אחכ. הייתי מסוגלת לעשות מקלחת עם בגדים ולהתפלא למה הם נרטבים.

חזרתי הביתה אחרי 3 ימים. הכל נראה דומה. בכל זאת דברים השתנו. חזרתי לקנדי קראש. נסיתי להעביר כל מיני צורות שאין קשר ביניהן, נסיתי לכתוב ביד ימין ולא הצלחתי. רק יד שמאל הפגועה תפקדה. כתבתי ביד שמאל. ראיתי גם שאני לא מסוגלת לבטא את מה שאני רוצה. המילים נתקעות לי או שאני שוכחת מה רציתי לומר. החלטתי שאני לא נוהגת. אולי אלחץ בטעות על הכפתור הלא נכון ולא אדע לחזור מזה. השתמשתי בתחבורה ציבורית. 

כעבור חודש בדיוק אני זוכרת את היום שוב הרגשתי משונה. קשה לי לשחזר את זה אך גם היום אני מרגישה כך. חשבתי שהמצב בלתי אפשרי. 2 פגועי מוח מנסים להתמודד עם העולם. אני עם הפגיעה שלי וסוסון עם הפגיעה שלו. זה לא יתכן ככה. בלית ברירה פניתי לבן הצעיר ששהה אז באוסטרליה. חשבתי שהוא יעמיד את הבית על מקומו. אני חושבת שדרשתי ממנו יותר מידי. אמנם הוא לא פגוע אך ילד צעיר בתחילת דרכו לא אמור לטפל ב-2 אנשים פגועים. חשתי הקלה עם בואו. עכשיו יהיה מי שיסדר את הדברים אך בצד הסידורים יש אתו המון בעיות. כלומר פתרתי בעיה אחת ונכנסתי לבעיה אחרת. נטו הבעיות נמשכות.

ושוב בסביבות ראש השנה קרסתי כמו פגר. התחלתי גם לקחת ציפרלקס והמצב רק החמיר. הפסקתי ובאמת הוטב. עד מותה של אמי. עכשיו אני מתמודדת גם עם זה וגם עם העובדה שהיא שינתה את הצוואה. באמת שזה יותר מידי גם עכשיו. בשורה התחתונה אני מבולבלת. לא יודעת אם זה בגלל האירוע המוחי או בגלל כל מה שקורה מסביב. ואם לא די אז הבן הקטן הביא לי חתולה הביתה כדי שנשמח. אז שמח ומבדח וזה רק על קצה המזלג. אני לא יודעת איך אני עומדת בכל זה. כנראה שאני באמת עשויה מברזל.

זהו. חצי שנה עברה. גם החורף הזה לא הקל במאום. אני חושבת שלא התקדמתי הרבה והרופאים אומרים שאם לא חזרתי לעצמי תוך חצי שנה כנראה גם לא אחזור. אז הם אומרים