הכל חדש ונוצץ

עד שיגיע הצו לקיום צוואה אמשיך בשגרת יומי, אם אפשר להמשיך בכלל.

היום יום ראשון, הייתי בנאמן, אחרי די הרבה זמן שלא הייתי וחשבו כי פרשתי. הרי אני לא ממש מתאימה להם. אני יותר נראית כמו מתנדבת מאשר חולה. יש שם אנשים בעלי נכויות קשות. צמודים לכסא גלגלים לא מדברים לא כותבים. אבל מצד שני זה המקום היחידי בו מתייחסים ברצינות למה שקרה לי וזה חשוב. היה לנו היום מפגש עם סטודנטיות לקלינאות תקשורת ואני הייתי דוגמה לאחת שלא רואים עליה הרבה אך יש ירידה דראסטית באיכות החיים שלי. כאילו שקודם היתה לי כזאת איכות חיים... לפעמים לא מעריכים את מה שיש. גם עכשיו אני לא מעריכה שכן, יש נפגעים קשים ממני ואני לא יודעת מה יהיה מחר.

אתמול נסענו לדלית אל כרמל. סוסון ואני. אני נהגתי. עבר בשלום אך אני עדיין פוחדת לנהוג. דלית אל כרמל. 40 שנה המקום לא השתנה. בטח יותר מזה אבל אני בקרתי שם לפני 40 שנה. הלכנו לאיזו מסעדה די מעפנה. זהו שפעם לפני 40 שנה לא הייתי הולכת למסעדות כמו היום וסוסון בכלל עוד לא היה.

היום כט בנובמבר. סתם ציון עובדה. הסופר אמיר גוטפרוינד הלך לעולמו. חבל. אחד הבודדים שקראתי ותיאר כלכך יפה את נוף ילדותי. עכשיו אין ילדות ועל אותו נוף השתלטה המפלצת. אני פשוט המומה מזה. טוב יאללה קישטה, עדיף לא לחשוב על זה בכלל. והרי אני לא מפסיקה לחשוב על זה. כל הדרכים מובילות לרומא, מסתבר.