יום הזיכרון היה רווי עצבים. סתם. לא קרה כלום ובכל זאת היו עצבים. אולי היום עצמו מעצבן. אין ספק שהוא טעון. מאוד טעון. אי אפשר לעבור אותו בשלווה ונינוחות. עוד חייל הרוג ועוד חייל. ומשפחה דואבת. גם אם לא נפגעת זה מחלחל. אי אפשר לומר איזה כיף יום הזיכרון היום. גם אם המזיקה יפה. בעצם כל שנה אני עוברת את היום הזה בעצבים ואף פעם לא נתתי דעתי על זה.
בנוסף לזכרון החיילים והרוגי הפיגועים נוספו קולות אחרים. אלטרנטיביים. קולות שאין להם מקום אך בשנים האחרונות הם נשמעים ביתר שאת. יום הזיכרון האלטרנטיבי ויום הנכבה. ואתה שואל את עצמך אם לא השתגענו ואם יש עוד מדינה בעולם שזוכרת את מתיו של האויב. את המחבלים שניסו להרוג אותנו. לא נראה לי שיש. איך קורה דבר כזה?
ואולי זה היה תמיד. היה תמיד וזניח. הרשתות החברתיות עושות לזה הד חזק. כי הרי כל אחד כותב מה שבא לו.
ואז לוחצים על הכפתור. הגיע הזמן לשמוח. רגע, רק עכשיו התעצבנו בעצב הכי עמוק עכשיו לשמוח? לא יכולתי. השתדלתי אך לא יכולתי. בשנים קודמות כן הצלחתי עכשיו לא. בכלל לא בא לי לשמוח. לא יכולה. לא ראיתי זיקוקים, לא הלכתי להופעות. רציתי אבל זה לא יצא. זיקוקים אחרתי בגלל טקס המשואות והופעות גם לא הלך. או שאחרתי או שנסעתי למקום אחר ולא מצאתי חניה בסוף התעצבנתי והלכתי הביתה. ראיתי מטס. זהו
ואולי זה לא קשור לא ליום הזיכרון ולא ליום העצמאות. לא ליום האלטרנטיבי ולא ליום הנכבה. זה קשור בי. האם אני עצבנית האם אני רגועה. לא יודעת. נראה שאני פקעת של עצבים. עניין הדירה הלא ברור והמשפט המתעכב. הפרקליטות לא נותנת לי לראות את המסמכים. למה זה עבר לפרקליטות אני לא יודעת. העורכת דין לא עושה שום דבר בנידון רק אומרת סבלנות ונוסעת לחו״ל. זה סיפור שאני אצטרך לטפל בו; הבן לא בסדר. הצעיר. גם על זה יש מה לספר פה. אני מבחינה פיזית לא בסדר. אי אפשר להיות שמח כשהכל כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפהפיה הנרדמת@