הכל חדש ונוצץ

טוב. נושאים רבים על הפרק אני אנסה להתמקד באחד מהם.

אז מה? סגרו את הרדיו והטלויזיה. חבל. 81 שנים לרדיו רשת א רשת ב רשת ג רשת ד (שפות) נדמה לי גם רשת ה׳. גם קול המוזיקה.  49 שנים של טלויזיה, עד שנות ה-90 ערוץ בלעדי מאז הלך ונעלם. כל זה לא יהיה יותר. רציתי גם להזכיר את ערוץ 33. גם זה שלהם.

אני זוכרת את קול ישראל בהיותי ילדה. חדשות ראומה אלדר, משה חובב אריה אורגד ועוד אחד. ואחרי זה לאן הערב. לא כל היום שידרו ובכניסה לשידור היה קטע מטעמי המקרא. אני זוכרת בשבת בבוקר את אדון עולם בלחן שאיני מוצאת יותר. את תכנית האקטואליה שהסמל שלה היה מכונת הכתיבה (מוזיקה) את רשת ב׳ עם התוכנית לעקרת הבית של רבקה מיכאלי ואת התפוזים התפוזים. איך ישבנו בששת הימים צמודים לרדיו והשמיעו לנו מרשים ואחכ האזנו לחדשות הכי מתוקות שנשמעו בארץ אי פעם. ופסטיבל הזמר וירושלים של זהב... כל זה הלך ולא ישוב. גם לא דרך הארכיון, אולי. ואחכ הטלויזיה איך חיים יבין שידר בפעם הראשונה. איך הכל התנקז לערוץ אחד והיה יותר לראות ממה שהיום. משפ פורסיית׳, עלי כותרת, הביקור של סאדאת, מכבי תא הסרט של יום רביעי, ושוב פסטיבלי הזמר ושרתי לך ארצי... כל זה הלך, ומבט לחדשות עם השעון הזה ו... ו... ו... וזה עצוב.

איך זה קרה? האמת שאין לי מושג ולרבים כמוני אין. זה מתחיל באגרה שרצו לבטל ואז בטלו את הכל. זה מתחיל עם יאיר לפיד שאמר שלפוליטיקאים לא תהיה השפעה על השידור ואז הוקם התאגיד הזה וזהו.

זה מזכיר לי איך טלעד הלכה הביתה. קפה טלעד, ירדנה ארזי, איל פלד, גידי גוב. בעצם צפיתי יותר בטלעד מאשר בערוץ הראשון זו לא הפעם הראשונה שסוגרים ערוץ. נשארים בחיים. עוד משהו שהיה ולא יהיה יותר. ואנחנו כרגיל נמשיך הלאה. העיקר אין אגרה יותר. אפילו זה מורכב. מצד אחד עצוב שאין יותר קול ישראל מצד שני אין אגרה. חבל שהיו צריכים לסגור אבל זה חזק ממני.

בכל זאת תחושה מוזרה. כאילו אין אמא אין אבא אין מבוגר אחראי. נפל דבר במדינה. תם עידן.