הכל חדש ונוצץ

הנה הם באים מכל המקומות... כאילו יצאו מהקבר ובאו עד הלום. הנה כולנו מתאספים באולם חתונות ידוע שאחד מהחברים הוא הבעלים שלו. הוא זה שדפק שוס. אמנם הוא לא למד ולא עשה קריירה אקדמית אבל הוא גר בשכונת וילות יוקרתית מלא בכסף. אבל הוא מקטר שכולם למדו והוא לא עשה שום דבר בחיים שלו. זה מה שהוא אומר.

הנה מארגן הערב, הוא דווקא נראה טוב, הוא לא השתנה הרבה. מעניין בזמנו הוא נראה ככ עקום. הוא עדיין אותו עקום אבל יחסית לכולנו הוא פגז. הוא בין הבודדים שאני מצליחה לזהות.

מי זה? אני שואלת למראה דמותו של ליצן. קטן נמוך שמן עם כרס משקפיים ושערות לבנות. זה? שמואליק. זה שמואליק?!?!?! לא יאמן, הוא היה הכי גבוה בכיתה. איך? איך? איך? ומי זה? אה, אמנון, הוא דווקא דומה לעצמו. רק שכולו לבן. לא נורא. הוא לא התרחק מהאיזור. הוא היה התלמיד הכי טוב בכיתה והוא לא הכזיב. היום הוא פיזיקאי. והנה אליעזר. מה גם הוא היה בכיתה שלי? אני לא זוכרת את זה! הוא היה המופרע של השכונה היום הוא איש מחשבים. הוא ברח מהבית, כולם דברו עליו. איך לכל הרוחות הוא הגיע לכיתה שלי.

והנה היא מלכת הכיתה. היא עברה יחד איתי לכיתת מחוננים ההיא. היא דווקא הצליחה שם. היא דווקא בסדר אחלה בחורה, רק לא הגיעה בחיים יותר רחוק ממני. משום מה היא מתחברת אלי יותר מכולם. טוב לי.

והנה בובת החרסינה. היא מותק של בחורה, היתה הסתומה של הכיתה וגם הילדה היפה של הכיתה. היא נשארה יפה. אבל כבר לא ככ סתומה

ומה זה? סגנית המלכה. אחרי שעזבנו היא היתה המלכה. וויי וויי ויי, דבר כזה לא רואים כל יום. דבר כזה אין. היא היתה הכוסית של הכיתה בזמנו, תחילה היתה סמל הצניעות, מאוחר יותר היתה מתהדרת בתלבושות מוזרות, כובעים, זה התאים לה. היא היתה תמיד פרובוקטיבית וכך היא גם נשארה. היא היחידה שבאה עם בעלה. אחרת היא לא באה. ואיזה בעל יש לה, בעלה השני יש לציין. הוא מבוגר ממנה בכמה עשרות שנים ונראה כמו חציל מיובש אבל היא לא זזה ממנו. לא שהיא נראית היום יותר טוב. היא באה ללא איפור, שיבה זרקה בשערה, היא לא צובעת, עיניה הכחולות היפות נראות פעורות לרווחה עם זיק של שגעון. היא באה לבושה בגלביה בצבע של צירעה ועם חישוק על הראש באותם צבעים. היא המליטה במשך הזמן 6 ילדים וכך זה ניכר בבטנה המבצבצת. מידי פעם היא פורצת במין צחקוק שמזכיר עז. אין ספק, את הפרובוקציה היא השיגה.

והנה הוא. החתיך של הכיתה. נשאר אותו הדבר. אותו הגובה אותו הגודל ואותו קול כמו שהיה לו ביסודי.

ואת זאת אני לגמרי לא מזהה. אהה זוהי אריאלה, וויי היא נראית הרבה יותר טוב היום. היא היתה ג'ינג'ית שמנה משקפופית. היום היא עדין גינגית אך מטופחת, שמנה כמו כולנו ואת המשקפיים החליפה בעדשות. היום היא מנהלת בצפר והמעמד מחייב.

מתחילים לדבר על זה שמת. אלמנתו באה לייצג אותו וההוא דני הקטן הוא אלמן. אפשר לשדך ביניהם. רגע רגע, דני הזה הציפלון הזה הוא ממש כוסון היום. היחידי שאפשר להסתכל עליו. לא לא היחידי גם אבי נראה לא רע הוא היה הזמר של הכיתה, היום הוא קצת מזייף, אין דבר מותר לו והוא גם גיניקולוג נשוי למישהי שמזה שנאתי אותה, וגם ישראל נראה לא רע. הוא היה דווקא כזה מכוער שאי אפשר היה להסתכל עליו. דווקא בסדר.

ומי זו הציפלונה הזאת? היא בכלל בגיל שלנו? מסתבר. בקושי רואים אותה, היא דווקא היתה גדולה ושמנה, תלמידה לא משהו, היום יש לה עסק. לא יאמן איך אנשים משתנים.

וכך אחרי מסדר הזיהוי הזה אנחנו מתישבים לשולחן. כמו רוחות רפאים שלבשו שק. מלכת הכיתה תופסת מיד את מקומה למגינת ליבה של סגניתה שהפרובוקציה לא עזרה לה הפעם, כל אחד מוצא את החברים שהיו לו כאילו לא עברו הרבה שנים והטקס מתחיל. תחילה עולה המורה שהיתה בכלל המחנכת של הכיתה שמתחתינו ומספרת על עצמה. מעצבנת. אחריה עולה המורה להתעמלות היא הכי כוסית מכולם. גם הכי זקנה. ציפינו שגם ביתה של המחנכת שלנו תגיע, היא היתה גם המנהלת אך כנראה לא נאה לה. היא היום עיתונאית ידועה ואהודה. כל אחד מתחיל בתורו לספר על עצמו. איך אני שונאת את זה אבל הנבוכים מבינינו מעדיפים לדבר על המנהלת הנערצת עד שזה נעשה ערב לזכרה....

תם הערב המרגש, כולם מתפזרים. מבטיחים לשמור על קשר, מבטיחים לעשות עוד מפגשים... וכך רוחות הרפאים חוזרות אחת אחת לקברה.

אווה מריה....

וסליחה מחולה הלב וחולת הנפש שלא הזכרתי וגם מן השמן

פוסט זה נכתב לבקשתה של אור הנר  בעקבות הפוסט הזה

הסרטון הוא גרסתו של וולט דיסני ללילה על הר קרח מאת מוסורגסקי.

הסרטון לקוח מתוך פנטזיה. קצת מוגזם אבל ממחיש. לרוב הוא מחובר עם אווה מריה.

באדיבות דאפי