הכל חדש ונוצץ

שנים רבות חלפו מאז, אמא התאוששה אך מאז היא נתמכת במקל. כל אימת שאני פוגשת אותה היא מתלוננת: כואב לי, יש לי כאלה כאבים. משפשפת את רגלה ומתחילה לצלוע

לפני כשבוע הייתי שם. היא התלוננה כהרגלה: איזה כאבים ישלי כלכך קשה לי ללכת.

מה קרה לך? שואל אבא. עד עכשיו היית בסדר. לא כאב לך כלום...

ישששש!!!! אמרתי לעצמי כאשר אמא התקשרה והודיעה שיש בידיה את המסמכים. זה שנים רבות שאני מבקשת להציג אותם בפני והיא מסרבת. מה גרם לה להוציא אותם? המריבה האחרונה שלנו? היא אומרת שיש בידיה את תדפיסי הבנק משנת 2003, השנה בה אחותי קנתה דירה, כלומר השנה בה היא קנתה לאחותי דירה אך היא פעם מודה ופעם מכחישה וטוענת שאני ממציאה את זה.

אני לא קניתי לאחותך דירה. היא אומרת. היא קנתה אותה לבד. אני רק שילמתי לה חלק. גם לך נתתי את אותו הסכום.

כמה נתת לה?

245,000 שח

זה לא הסכום שנתת לי. נתת לי פחות. תצטרכי להשלים.

טוב בסדר. מתי את באה לקחת את המסמכים

לא יודעת

את לא רוצה לבוא?

לא בוער לי. מספיק שהוצאת אותם.

אז מה אומרים?

תודה

תבקשי סליחה על כל מה שעשית לי , על כל חוסר האמון שלך בי

תסתפקי בתודה. סליחה אני לא אבקש. את הסתרת את זה ממני.

אתמול באתי לקחת את המסמכים.

אמא שכבה במיטה

מה קרה לך?

היא שוב נפלה. היא רצה לטלפון, נתקלה בחוטים ונפלה. - כך אבא.

היינו בבית חולים. מזל שזה לא שבר. אבל עכשיו זה כואב אני לא יכולה לזוז. הכדורים לא עוזרים לי.- כך אמא

הפעם הם לא הזעיקו אותי. אפילו לא סיפרו לי. גם הפעם הם לא רצו להזעיק אמבולנס ובסוף הזעיקו.

כרגיל כשאני שם אחותי מתקשרת. תמהתי איך זה קורה תמיד דווקא כשאני שם. אין מה לתמוה היא מתקשרת כמה פעמים ביום. כשהיא התקשרה אמא אמרה לי צאי מהחדר. לא יצאתי. אחותי דיברה על מכירת מכונית ולקחת הלוואה לרכישת מכונית חדשה. למה יש לי הרגשה שלמסמכים האלה אין שום ערך?

אני הולכת להציץ בהם

אולי אין להם ערך אבל היא ממשיכה לעקוב אחרי