הכל חדש ונוצץ

עדיין שקט. להוציא ברכה לחנוכה מיותרת. הכעס שלי גדול מאוד. לא יודעת אם מוגזם. לא. הוא לא מוגזם. היתה לנו הזדמנות פנטסטית להיות יחד בחול. הוא ניצל את חול למטרות אחרות. הוא ללא ספק נהנה. לא יודעת באיזו מידה וזה גם לא משנה. ככל שאני חושבת על הנושא אני כועסת יותר. הוא אמר שאני מדמיינת. נכון. דמיינתי. דמיינתי שהוא הלך אליה לעשות מסז׳. כאבה לו היד. דמיינתי שאחרי המסאז׳ הוא נשאר שם. היא היתה גרה בבית של הזמרת שקומתו התחתונה היתה חדר חזרות. אחרי המסז׳ הוא ירד איתה לחדר חזרות וערך שם מסיבה. ניגן שר רקד. היו שם הרבה אנשים שהיו קודם אצל הזמרת בחזרה. כולם רקדו שרו השתוללו. זה בדמיון. המציאות היא 1:1. במציאות הוא רקד עם איזו בחורה אחכ עם הזמרת די באדישות הייתי אומרת ואחכ תאדאם הוא פנה אליה במאור עיניים ורקד איתה את ריקוד הכלולות שלהם. כשנודע לי על המסיבה אמרתי שאני מאוד כועסת. אם יש מסיבה ואני לא שם ואנחנו חברים מן הראוי שיסמס לי על כך. הוא אמר שאני מדמיינת ואין לי שליטה על עצמי והוא הזמין מסאז וזה לא עזר לו והיד ממשיכה לכאוב לו. אלא סרטון הוידאו שהגיע אלי לא נתן שום מקום לספק. הוא שיקר במצח נחושה. לא יכולה לסלוח על זה. מצטערת. חשבתי שהברכה לחנוכה תקל. היא לא הקלה. להיפך. ועוד 3 ימים המחותנת לו עושה בר מצווה לנכד שלה בביתו. מה אני עושה אני לא יודעת

אט אט מתבהרת התמונה. הייתי בכיאוס. פעלתי ללא מחשבה תחילה אבל הכי נכון שאפשר. קצת קיצוני הייתי אומרת אבל במצב הזה אין קיצוני. 

נסענו שוב לחול והתביישתי. התביישתי כיוון שנסענו כבר לחול וזה היה סיוט. ועכשיו חזרתי על הסיוט. בן אדם (אני) לא לומד מההיסטוריה. נכון שאז העברנו אותה. השאלה למה נסעתי הפעם. אבל נסעתי ואני מתביישת. זכרנו יחד איך נגמרה הפעם הקודמת ונסינו להמנע מתקריות. היו לנו הנחיות ברורות למקרה ש אך כשהגענו לחול הכל קרס. הוא הרגיש לא נוח בחברתי. אבל שום דבר לא מנע ממנו מלהתחיל עם אחרות וכך היא כל הזמן הסתובבה סביבו. כשהתיישבתי לידו הוא קם ועבר לשבת לידה. לי הוא אמר את מדמיינת. בחמת זעם זרקתי עליו משהו. זה היה משפיל ברמות (אותו). הוא עכשיו מנסה להתרצות. כלב נשאר כלב. מצטערת שזה כתוב ברמזים. אולי יהיה לי אומץ והסיבה תתבהר. צ׳או.