הכל חדש ונוצץ

קיץ. הפעלתי מזגן. פסח בפתח. אבל כמו כל השנים אני סובלת מתסמונת הלב השבור. כן.  זה לא חדש. כבר אמרתי. כל שנה פחות או יותר אותו הדבר. אז גם השנה. אני זוכרת שלפני 50(!) שנה גם הרגשתי ככה. זה היה לקראת פסח כמדומה לי. עשיתי קאמבק עם האיש ההוא. הלכתי לישון אצל הדוד שלי בגבעתיים כי בחורה טובה לא ישנה אצל הבחור שלה. באתי לשם וציפיתי לבואו. הוא לא בא. שעות ארוכות חיכיתי. כבר מרטתי את השערות. הוא לא בא. בטלוויזיה הקרינו את דרום פסיפיק עם השיר I gonna wash that man right out of my head וזה בדיוק מה שחשבתי על ההוא. בסוף הוא בא. היה כבר חצות. לא היה לי מצב רוח לצאת. הדוד חזר מבילוי וצעק עלי. למחרת אמרתי לאיש ההוא שאני באה. אח״כ אשתו התערבה: אל תלכי. בסוף יגידו שאני אשמה. לא הלכתי. האיש ההוא כעס.  וזהו. כמו היום. גמרנו חזרנו גמרנו חזרנו עד שבסוף לא חזרנו. זה נמשך כמה שנים הזיג זג הזה. 

ועכשיו? לא זה לא אותו הדבר אבל ההרגשה דומה. יאללה תמשיכי קדימה... הוא הזמין אותי אמנם לקונצרט אך אין בדעתי לבוא so far.  אני חושבת שהוא ישמח אם אבוא אבל סוסון לא רוצה לבוא...