החטא ושכרו

טוב לחזור. חופשת פסח (Spring Break?) ויש כמה דקות. גם האכזבות הפוליטיות של מערכת הבחירות הנוכחית (לא, אני לא מתכוון דווקא לנתניהו וממשלתו) גורמות לצורך לצלול לכאן לעוד רגע, שוב.

מוסף "השבוע" של הארץ, ביום שישי האחרון, הציג כתבה יחסית יוצאת דופן של עמוס הראל ואבי יששכרוף. יוצאת דופן לא בשל המיקום של עיתונאים מוכשרים אלו בחזית המוסף, או בשל העיסוק בנושאים צבאיים. יוצאת דופן בשל כיוון הסיקור: ראיונות ותיאור עבודתם של כמה חיילים ביחידת דובדבן, שנוטים ברובם לשבח ולא לגנאי.  

הטריגר של הכתבה הוא - כפי שמופיע בכותרת: "ידיעה קטנה בעיתון" שסיפרה על "צל"ש שקיבלו שלושה לוחמים...בגין המנעות מפגיעה באזרחים שלא לצורך". וכאן נפרשת בפני קוראי הארץ - ההמומים אולי - מסכת עובדות ותיאורים על הנסיונות הנואשים של חיילי היחידה וצה"ל בכלל להמנע מסיכון חיים במסגרת הלחימה בטרור.

לא, אני לא רוצה להשתמש בכתבה בנוסח של "הנה חדשות טובות, למה בעיתון תמיד כותבים את החדשות הרעות ולא הטובות". אין טעם להתמודד עם הטיעון של - טוב, אדם נשך כלב זה מעניין, כלב נשך אדם זה לא. אני גם לא רוצה להלקות את כל החושפים פרשיות התנהגות מוסרית מעוותת של חיילי צה"ל (בין אם החשיפות נכונות או לא). דעתי היא שגם כאשר אין ביסוס מספיק ודאי לכתבות כאלו, ראוי שהם יעשו. זוהי חובתו העיתונאית של האדם שאליו התגלגלו הידיעות. ולא, עופר שלח לא היה צריך לבדוק יותר משבדק - לדבריו - את תיאורי החיילים על הדברים שקרו ב"עופרת יצוקה". הוא צריך לפרסם, לא להכין כתב אישום בבית משפט. גם אם אלו היו "שמועות לא מבוססות" - טוב עשו שלח ודרוקר שפירסמו, טוב עשה צה"ל שבדק (והכחיש).

אני רוצה להסב את תשומת הלב של קוראי המועטים לנקודה אחת: המשמעות של עבודת צה"ל בהקשר זה היא חורגת מביצוע מקצועי של עבודה. היא חורגת מהצל"ש. היא קשורה לעניין אחד, שמספרים החיילים בכתבה: "בצבא אחר היו קוברים אותם בחדר...מגיעים אלינו לוחמים מיחידות מיוחדות בצבאות זרים והם לא מצליחים להבין אותנו". נראה, כי להתקפות מבית ומחוץ על מוסריותו של צה"ל במלחמה בטרור (או, בשם האחר שלה - במלחמה בפלסטינים ובאיראן וגרורותיה) יש תוצאה מעניינת. צה"ל הגיע לנקודה בה הוא מוכן לעשות הרבה, הרבה מאד, אולי אפילו יותר מהצפוי ומהסביר, כדי להמנע מפגיעה באוכלוסיה אזרחית שאינה לוחמת (המונח חפה מפשע בעייתי פה: צריך לזכור שכל המלחמה בטרור, או לפחות חיסול ועצירת מבוקשים בתוכה, נעשית לפי סטנדרטי ראיות מודיעיניים / מנהליים ולא לפי רמת ההוכחה הדרושה בהליך פלילי רגיל במדינה דמוקרטית, ועל זה אני כותב במקום אחר).  המגמה הזו יותר משמעותית ממה שחושבים. זה לא רק רפלקס תגובה להתקפות, התאמה של הפעילות לאיומים המדיניים והתקשורתיים שמציבה "בעיית הפגיעה באזרחים". זה גם התקדמות לכיוון אחר. המדע הבדיוני הזה, במונחים מוסריים, של צבא שמוכן להגן בגופו על אוכלוסיה עוינת שאינה חלק מהאזרחים של המדינה אותה הוא משרת, ומוכן לשלם אפילו מחיר דמים על זה, הוא גם מימוש אחד, כמעט יחיד, של הגדרת מדינת ישראל.

המתח בין הגדרת היהודית לדמוקרטית כבר נשחק עד תום. שאלת ההגדרה היהודית ומשמעותה - במערכת המשפטית, השלטונית, ביחסי דת ומדינה, או סתם בהסדרת הכניסה וההתאזרחות במדינה, גם היא כבר המאיסה את עצמה על העוסקים בתחום ועל אלו שלא. אבל הנה הצעה אחת להגדרה הזו: מדינה יהודית ודמוקרטית היא מדינה שמוכנה לעשות הכל, כולל פגיעה בחייליה שלה, כדי שסתם בני אדם - גם לא אלו שהם חלק מאותה מדינה - לא יפגעו. מדינה דמוקרטית שומרת, לפי הקונבנציות הרגילות, על זכויות החיים בה (רוב או מיעוט) תוך כדי עמידה בכללים בינלאומיים רפים למדי של חוקי המלחמה והשליטה באוכלוסיה בשטחים המוחזקים צבאית. זה, אם נשאיל ביטוי מזירה רותחת אחרת, ה"בדיעבד". מדינה יהודית ודמוקרטית עושה זאת מלכתחילה, תוך קידוש העניין. אנחנו מוכנים להפגע, ובלבד שאישה אחת וילדיה לא יפגעו במסגרת פעולת השיטור והמלחמה שלנו בפושעים רצחניים. אנחנו מוכנים גם אם האישה היא אישתו של המבוקש, וגם אם המבוקש משתמש בה כמגן אנושי (כפי שמספר אחד החיילים בכתבה. מבוקש אחר מתואר כמי שנתן אגרוף לאישתו רגע לפני שנתפס. תגידו, כל המבוקשים גם לא נשואים באושר, או שזו מזימה של דובר צה"ל לתאר את האויב כלא אנושי?), וגם אם החיילים יכולים להפגע בעקבות כך. מדינה יהודית ודמוקרטית עושה את זה, במוצהר. בגאווה.

כמובן, יבואו הצדקנים ויגידו - למה זה יהודי בכלל? והרי היהדות היא דת של "השכם להורגו", לא? והרי דמם של המבוקשים, וילדיהם, ונשותיהם, וכל הקרובים להם, הותר על ידי רב כזה או אחר, באשר הם "הערבים הרעים" (כפי שאמר היום הצאצא בחולפנו על פני אום אל פאחם ומסגדיה. הוא גם שאל מי זה שהביא את "המסגד המערבי" הזה לאמצע הצפון מירושלים עיר הקודש). למרות הציפיה, אין לי צורך להביא ציטוטים או אסמכתאות. כל מי שעיניו בראשו מבין את החמלה היהודית לגילוי של חיים כלשהו. את דיני הנפשות העדינים, את דיני הממונות המתקדמים, את זכויות האדם המובלעות. גם אבירי זכויות האדם לקחו חלק מתפיסתם מהמסורת היודאו-נוצרית, אם נערב שילושים זרים כאן (וזה לא אני אמרתי). אבל גם מי שלא, יזכור שיהודית אינה רק ההלכה והמשפט העברי, או אפילו האמונה היהודית. יהודית זה גם ההסטוריה של עם זה. יהודית זה גם הערכים של ניצולי השואה, למשל (וגם פרעות אחרות): לגמור את הכל מהצלחת, לשמור אוכל בארונות, ולא להרוג נשים ערביות שמתחבאות בבוידם מפחד המשטרה.

יהודית ודמוקרטית: מתגוננת, אלימה לעיתים, אבל מדויקת, לא מתפרעת, אצילה.