שלושת רבעי וחצאית

בס"ד

"ג'ינס?! זה מה שאת רוצה?"

"כן"

"את בטוחה?!"

"כן, נו. הגיע הזמן שאני אהיה כמו כולם. "

נמאס לי להיות שונה. למה אני לא יכולה להיות כמו כולם?

לא פעם חברותיי באו אליי בטרוניה-

"עדיין עם חצאית? מתי כבר תעברי למכנס?!"

ואני שתקתי. לא היתה לי תשובה.

אבל זהו. היום זה יסתיים.

מהיום, אני אהיה כמו כולם-

גם לי יהיו מכנסיים.

לא סתם מכנסיים- ג'ינס. יפים, חדשים. אולי משופשפים.

העיקר שיהיו.

אמא הסתכלה עליי שוב, בוחנת בעיניה אם אני רצינית, ועברתי לצד הנכון.

כנראה החליטה ששמעה נכון, ונכנסנו לחנות.

"הנה, נסי את אלה"- המוכרת הזדרזה להציע לנו את שלל חנותה.

לקחתי מה שיצא, הרי זה ממילא לא משנה, העיקר שיהיו מכנסיים, ונכנסתי לתא ההלבשה.

לבשתי את המכנסיים. וואו, איזו הרגשה... ממש של בית.

איזה כיף יהיה לצאת לרחוב בהרגשה כזאת..

מחייכת הרמתי ראשי למראה.. החיוך קפא.

מי זאת? זאת לא אני.

הרגשה של בית? אפילו בביתי אני לא מסתובבת כך.

הסבתי מבטי במהירות, לא יכולתי לשאת את המראה המוזר שנגלה לעיני.

פתאום הבנתי.

אז מה אם לכולם יש? אני לא כמו כולם. אני מי שאני. אני בת של מלך!

ככה אסתובב בארמון, בעולמו של המלך? ככה אתן שיסתכלו עליי, בתו, ואבזה אותו?

" הדתיים האלה, הפכו להיות כמונו.. אין להם כבוד".

כך אשפיל את עצמי בעוברי ברחוב? כך אשפיל את אמונתי, ואתכופף לתרבות לא לי?

מיהרתי להוריד את המכנסיים.

כי אני לא כמו כולם. אני בת של מלך.

ובת של מלך, היא ממש לא כמו כולם.

-

זה קטע שכתבתי בתחילת השנה.

כל הנושא הזה כל כך היה סביבי.כן מכנסיים,לא מכנסיים,כן חולצה קצרה,לא חולצה קצרה..

ההתמודדות נהיית קשה עם השנים.

כשרואים חברות קרובות שמתחילות פתאום ללכת עם מכנסיים יותר ויותר צמודים,או חולצות יותר ויותר חושפות,אתה מתחיל לחשוב-

רגע,מה איתי?

ואולי כל זה נכון?ואני סתם חיה בתוך הבועה שלי,ממשיכה עם ראש בקיר,ללכת אחרי זרם של חבר'ה עם כיפה סרוגה,חסידי בני עקיבא,עם הדגמ"ח,הציציות בחוץ והאידיאלים?

ברגעים כאלה,כואב לי.עמוק,בפנים.

קשה לי לראות את זה.חברות קרובות שהולכות ומתרחקות..

אבל דבר אחד אני יודעת-

לשם,אני לא אגיע.בעז"ה.

כי אני את האמת שלי מצאתי.

אז מה עם עכשיו קשה,וכו-לם מסביב הולכים ככה,וכו-לם מסביב מתנהגים שונה,וכולם,וכולם....

לי יש את האמת שלי,שאני מאמינה בה,ואני אלך לפיה,ולא לפי צו האופנה,שמשתנה כל יום,ויחליט בשבילי אם אני אלך היום עם אדום או עם סגול.

לא.

אני לא אגרר אחרי החברה,עד שאמצא שמה שהחברה הזאת עושה היא באמת הדבר הנכון עבורי.

וחיפשתי,חיפשתי הרבה.

באתי מבית דתי לייט,לא מהדוסים למהדרין.

הייתי אחרת פעם,הייתי שונה.

הייתי במקום הזה של "להיות כמו כולם",שזה מה שצריך ואמו רלהיות,שזה הסדר התקין.

אבל משהו לא הסתדר לי.

וחיפשתי עם עצמי,מה נכון,מה האמת בשבילי...

ומצאתי.

ואין מאושרת ממני על כך.

באמת שאין.

לדעת מה האמת שלך,וללכת איתה עד הסוף,לעומת שההורים שונים,שאמא הולכת עם מכנסיים וחולצה קצרה,שהחברות מתרחקות מכל זה,כשהתיכון הדתי הוא לא לגמרי דתי...

זאת,זאת חלק מהאמת.

שתיהיה שבת שלום!

מקווה שהבאתי אולי קצת חומר למחשבה,אשמח לשמוע את דעתכם בעניין:)

נערה דתיה.