זהו זה... אהבות

בקצה הבוהן הוא שיחק עם החתלתול, מתחת למפת השולחן, שעתיים מאז ראה אותה לאחרונה, ועדיין לא שטף את עצמו, עדיין הוא מרגיש את ריחה אופף אותו.  בית קפה כמעט ריק והוא נהנה מהרפיון שאחז בשריריו, כולו לאה אחרי המפגש הסוער שלהם.  "היא אפילו טיפה מבוגרת ממני" חשב " מהיכן האנרגיות האלו, זוחלת עלי, מתחככת בי עירומה, מלקקת אותי כמו לביאה, ואני לא יודע אם אני טרף, גור או אריה מאוהב"

היא הדריכה אותו בתנועה, לפני יותר שנים משהתחשק לו לזכור, ומאז ועד הבוקר בגלריה, לא ראה אותה.  את התערוכה בגלריה הוא נשלח לסקר מטעם העיתון שלו, "אמנית פורצת" אמרו והוא הלך.  אכן היא פרצה, את כל הגבולות עם המייצג שלה, כל כך חזק וארוטי, שופע מיניות כפי שהיא גם הייתה ודיברה והאור בעיניה כשזיהתה אותו והחיבוק שלה עם התיק האדום הענק מתדפק על צידה.

באותו הלילה, נשען על מרפקו מביט בעירומה השופע, שוכבת לצידו ועיניה צוחקות, ליבו הולם בחוזקה והיא מחייכת מרוצה, רעננה כאילו רק עתה נכנסה למיטה, שולחת את ידה ואוחזת בלחיו, מושכת אותו אליה לנשיקה.  נשיקה ארוכה שהוא צלל בה וחש כמו טובע שנשטף לחוף מבטחים, שדיה פחוסים לחזהו, רכים וחמים ואופפים אותו ושוב הוא מזדקר אליה ושוב הוא נשטף רגשות של דברים כה זרים לו, כה נפלאים.  שואפים איש את רעותו, ריחות האהבה אופפים אותם כמו סמים משכרים, קטורת של תשוקה.

הוא הבחין בבואת הרחוב נרעדת בזכוכית חלון הראווה עוד לפני ששמע את הפיצוץ, וממש כמו בסרטים, בתנועה איטית, ראה את שבר האוטובוס מרחף ומתרסק אל השולחן שלצידו, הזכוכית מיליוני ניצוצות המרצדים בשמש כמו מפל של יהלומים.  ורק חשב על היופי כשהכה בו הרעם, אגרופים אדירים חבטו בעור התוף שלו בקרשצ'נדו אדיר של סופיות, שיא של נגינה אלימה, כסא הפוך לאחור,ראשו נשמט ונחבט על הרצפה, אוזניו מצלצלות ושורקות, ידיו ללא תחושה.

"היא אמרה שתבוא עם האוטובוס" חשב וניסה להתרומם, חם ודביק לו ולא ממעשה האהבה.  הוא הצליח להזיז כתף, וראה את פרצוף מביט בעיניו ושפתיים נעות והוא לא שומע מילה רק את הצפצוף החזק שעולה ויורד עם כל נשימה.

זרועות אחרות הרימו אותו לישיבה והוא ראה את שאריות האוטובוס והוא ידע שהיא שם.  רק חזרה ושוב עזבה והפעם ללא סיכויי לשינויי, ללא תיקווה.  גופו רפה והוא עצם את עיניו, וחישל את עצמו, הוא היה חייב לקום ולראות במו עיניו, סחרחר, ראשו הולם הוא לאט לאט קם והחל מדדה לכיוון האוטובוס, והשמש, והשמים התכולים ללא שמץ של ענן או עשן, סתם יום של חול אלמלא השריקה האדירה באוזניו.  אולי הייתה זו סירנה של כוחות ההצלה, הוא לא היה בטוח, הרגיש מעט מוזר והביט סביב לראות אם גם האחרים שומעים את הצפירה.

סחרחורת אחזה בו פתאום, הוא התיישב על שפת המדרכה, בוהה באוטובוס המעוות, ובאנשים הרצים אילמים הלוך ושוב, עושים את מה שתמיד עושים, מה שקורה כבר כל כך הרבה שנים.  "זה התיק שלה, זה התיק האדום הגדול" לא ידע אם חשב או גם אמר את מה שחשב אבל הרגיש שוב את אותן זרועות מנחמות, מערסלות אותו ושוב הדביקות החמה על חזהו וגופו נשמט לאחור, בזרועותיה והיא בוכה ומדברת והוא לא שומע, הרסיס בחזהו בקושי זז והוא שוב מדבר על התיק האדום שעל כתפייה והיא מחבקת אותו ובוכה ובוכה.