היום בבוקר ישבתי בבית הקפה במרינה בתל אביב, קפה של בוקר ביום מעונן, מביט בערגה בים התרנים, מקשיב לצלצול המיתרים כצלצול פעמוני כנסיות ביום ראשון של נישואים. אני חושב על החיים, על האפור הצבעוני שאופף את העולם סביבי, מין אפור סגרירי, מאבקו האחרון של החורף בטרם ייכנע ויעלם סופית, אפור שיש בו את הכוח אבל מובנה בו ההפסד העונתי.
זוג יצא מאחת היאכטות ברציף מרוחק, לא ראיתי מהיכן יצאו אך הם משכו את עיניי, משהו בהם לא התאים, ואליי דווקא הם התאימו יותר מדיי. הגבר במגפי בוקרים שהוסיפו לו כמה סנטימטרים של גובה ממוצע. מכנסי ג'ינס משופשפים, בלויים עקב עבודה קשה של מעצב אופנתי, אקדח גדול וכהה על המותן, בוקר מתקתק מפלסטיק ופרצוף של "מתי כבר תגיע המונית". משעבר אותי הופתעתי לראות כיפה סרוגה קטנה מכסה את ניצני הקרחת.
היא עדויה כולה בג'ינס, מקרסול עד צוואר ארוך ומפונק, כתם של כחול כהה בתוך האפור סביב, משייטת לצידו קורנת, מאירה את המרינה הסגרירית. גוף יפה, וביטחון עצמי שניכר לא רק ביציבה היפה אלא גם בהליכה שלה. פניה זוהרים כאומרת "איזו התחלה נפלאה, אני מרחפת, מלאה ציפייה לבית קטן, גג אדום וגדר לבנה".
חשבתי, לו ניתן היה לשמר את האושר שלה, לבקבק ולשים על המדף, לאחסן את רגעי האושר שהיא ממש כרגע חווה, לעוד קצת זמן, כך שיספיק לה גם לנפילה.
בילויי מומלץ לשבת עם סקר המציצות והמוצצות הענק של באדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
