זהו זה... אהבות

כדורגל, אף פעם לא הבנתי מה יש בו במשחק הזה.  למעשה, לפני הרבה שנים, מישהו שהערצתי ואהבתי ניסה לחבב עלי את החוויה ומעשה שהיה כך היה:

לפני שנים חי לו בבת-ים דוד אחד גדול ואימתני שהיו לו אז שלוש בנות קטנות (עוד אחת הצטרפה מאוחר יותר לחבורה).  הוא היה נשוי לדודתי ואני אהבתי אותו כאילו היה הוא, דודי האמיתי.  היה לו ביפו בית מלאכה ליצור נעליים ולטעמי הוא היה מלך יפו.  כל כך הערצתי אותו כשהיה מהלך בסמטאות העיר, מניף ידו לשלום לחבר זה או אחר.  נראה שהכיר את כולם וכולם הכירו וכיבדו אותו, מלך יפו כבר אמרתי, נכון?

הוא היה כל כך נדיב, כשהייתי בא לבקר אותו תמיד הראה לי את צפונות בית המלאכה, אנשים חייכנים בפיות מלאי מסמרים נופפו לי לשלום ואני הרגשתי כל כך גדול וחשוב רק כי הוא היה איתי, ידו על כתפי כמכתיר אותי.  לאחר מכן דודי היה לוקח אותי למסעדה מזרחית, מציג אותי בפני הסועדים והבעלים ושוב הרגשתי כל כך גדול, גאה בדודי החשוב והמקובל על כולם.  היינו מסבים לארוחת מלכים, מאכלים ממאכלים שונים לפעמים תוניסאיים, לעיתים בלקניים ותמיד כל כך אקזוטיים וטעימים.

את בנותיו אהבתי כאילו היו אחיותיי הקטנות, שלוש פעמים בשבוע הייתי נוסע אליהן, עושה בייבי סיטר, מחתל, מנקה ומספר סיפורים הרבה.  תמיד סיפרתי את הסיפורים כאילו קרו לי והייתי אומר בטון אגבי, "כשהייתי בפקין במסעי האחרון לפני מאה וחמישים שנה.." והגדולה, בת השבע הייתה מטילה ספק באמיתות הסיפור ואני הייתי 'נעלב' ואומר שאם לא מאמינים לי לא אספר את הסיפורים.  מיד שתי הקטנות היו משתיקות את אחותן וצועקות במקהלה "מאמינות, אנחנו מאמינות לכל מילה" ואני הייתי מחייך,מתרצה וממשיך לספר.  גם את דודתי הערצתי אבל זה כבר ממש סיפור אחר, שהרי בכדורגל החלתי ואני כבר רחוק משם מילין רבים.

יום בהיר אחד דודי הודיע לי שהוא מזמין אותי לראות את משחק הדרבי בין הפועל למכבי.  אירוע בעל חשיבות עולמית שביפו דיברו בו כבר שבועות רבים.  מנתחים הרכבים, מייעצים למאמנים ובקיצור, משחק ראוי לטכס החניכה, משחק של פעם בחיים. 

באותה שבת הגענו לבלומפילד, התיישבנו ביציע צופים במשחק הגורלי.  למרות הסבריו המלומדים של דודי שום קליק לא קרה, קסם המשחק נותר חבוי מעיניי ואני הבטתי בקהל המשולהב יותר מאשר במה שקרה על הדשא לפניי.  ברגע מסוים הרגשתי צורך להשתין ודודי ליוה אותי למדרגות (בזמנים ההם לא היו שם שירותים).  בשעה שציירתי ציור רטוב על קיר, הקהל הריע בקול אדיר.  זה היה הגול היחידי באותו משחק ואני יודע שדודי אהב אותי מאוד כי הוא לא אמר לי אף לא מילה אחת של אכזבה. אבל יותר לא הלכנו למשחקי כדורגל, לרווחת שנינו. 

אנחנו אוהבים עד היום למרות שעכשיו הוא חולה וסובל, אך בעיניי הוא תמיד יישאר ענק.