זהו זה... אהבות

מכתבים שלנו

שנשמרו בגוגול,

בתיבה נעלמה,

או אי שם בענן,

ייעלמו לתמיד.

במחי תוכנה

בודקת כניסות,

תדר עדכונים. 

ייעלמו לעד כמו

הגוף והנשמה. 

זה עצוב.

אבל מאידך,

זה גורם לי

לרצות אותך

עוד יותר

כאן ועכשיו.

שוכב במיטה,

הזין שלי עומד.

אני לא חרמן, לא

משתוקק במיוחד.

אבל בכל זאת,

הזין שלי עומד.

אין לי ספק, כי

הזקפה הזו ממך,

בי בתוכי את נמצאת.

תשוקתך מהדהדת,

מתעצמת וכובשת,

את מה שהיה שלי.

       אמרה לי מישהי, אהובה עלי 
       שיש בי רעב עצום לאהבה.
       חשבתי לי לתומי שהיא צודקת 
       (אבל, אצל מי זה לא כך)

לכתוב, לחצוב 

לא יודע איך או מה. 

מחשבות ורגשות גואים,

עד חסם שיכור משפע,

מוצף גלים, משונים. 

שברי מחשבות, רעיונות,

נטרפים, נשברים בעשר,

כמהים לתמונות ודימויים

אך בטרם יתעצבו, ואינם

אחרים באים הורסים.

מלודיה הרמונית, נסערת

לב הולם, מקצב משתנה

סירנות מגבילות חיים

ושיח אדישים נשמע

כאילו והיה, מציל חיים.

מכיר המון, המתים

עולם מושך, עבותות

תסיסת מק ורקב

באה בצוק העיתים

עד שלווה נצחית.

לא אלך בדרך זו,

לא אשמע.

גם לא בשביל.

אולי רק משעול צר

בינות האיומים.

מחיש צעדיי, רץ

דוהר אוויר שואף,

כוכבי ריאות בוהקים

מה שלעולם אשיג

גורע ונגדע בהיקף.

הצלצול באוזניים הֶרְעִים.

מעיר אותי משנתי או שמא

זכר חלומות הזוועות על דם.

בזמנים אחרים

הצלצול באוזניים,

מערסל אותי לשינה,

מרגיע כמו

מוסיקה מונוטונית

מעלית בחברה גדולה.

דורון, או עונש

מלחמה צודקת

מנהיגים טועים להחריד.

הצלצול ואני

ביחד שנים.

ביחד, בי ו- חד

הצלצול יחיה בי אחרי עפר,

הלילה הוא חד,

מדמם אותי.

שמיכת דיכאון משקיטה

רק קול הצלצול מתגבר

מהדהד בלב בלי מתום.

אני יודע שזה לא השיר הכי עליז בעולם, אבל כשאני כותב, לא תמיד אני דואב.  הכאב של פעם מכתיב לי דברים דווקא כשאני במצב רוח לגמרי אחר.  אז עכשיו אני בסדר.  הצלצול, מנגינה שמלווה אותי תדיר, לפעמים אני אפילו לא שומע או מזהה את הצלצול בינות כל הצלילים האחרים.  היום למשל הייתי בסרט מעניין "המתופף" סרט על.. הסיפור בעצם לא משנה.  מה שכן, הייתה שם קבוצת מתופפים סינית טיוואנית שנקראת "מתופפי הזן".  

ראיתי אותם, או קבוצה דומה, בהופעה בירושלים לפני כמה שנים ונפעמתי.  התופים הענקיים, התיפוף שהיה כמו ריקוד שהיה כמו פולחן למשהו קמאי, והמקצב שהחל כפעימות לב ששומע התינוק בעודו ברחם אימו, המקצב שמשתנה עם ההופעה והחיים למשהו כל כך אחר.  מקצב מרגיע שהופך למסעיר וסוער אך מה שלא יהיה תמיד במקצב ישנן פעימות הלב.  אז הסרט והסיפור אופייניים לסרטים הסיניים מבית היוצר של אולפני הונג-קונג. אבל ההופעות המוסיקליות ריגשו אותי עד מאוד.  מומלץ, אפשר לראות בסינמטק בתל-אביב.

שם גם ראיתי את הורוביץ, חבר הכנסת החדש מטעם מרץ, זה שהיה עיתונאי או לפחות עבד עם לונדון וקירשנבאום בתור הכתב לענייני החוץ.  מצחיק אותי שהוא הנציג מטעם מרץ, כי אני זוכר עד כמה הוא תמך בצ'אבס בראשית דרכו.. כן, כן, צ'אבס שהפך לדיקטאטור של ונצואלה... איך העולם מתגלגל ולא מפסיק להפתיע אותי כל פעם מחדש עם פניות מטורפות במהלכם של החיים, כל כך בלתי צפויים.

אז חג שמח לכולם, לא לבלוס יותר מדי כי.. בעצם מה זה חשוב לעומת אותם רגעים של עונג עילאי...

פתאום הרחוב היה ריק מתנועה

לא אנשים, אף לא אדם אחד

אפילו העורבים לא קרקרו את משנתם

הדרורים לא הטרידו את היונים מארוחתן

הרחוב כמו קפא

ולשנייה השקט רעם.

ארגנתי את הפרחים בארונה של אשתי.  ראשוני המנחמים החלו להגיע.  לקח לי מעט זמן לארגן את הוורדים האדומות כך שיכסו את חלקו הפתוח של הארון.  הרגשתי לחץ איום בתוכי, כאילו אני מתחת לעשרות מטרים של מים באוקיינוס העמוק.  פרח אחד, לא היה במקום, עם יד שמאל החזקתי את שאר הפרחים על מנת שלא יזוזו והנחתי את האחרון כך שזה יראה מושלם.

נסוגותי מהארון כמה צעדים ועמדתי לידה.  היא אמרה לי משהו מנחם וחיבקה אותי ביד אחת. 

'כל כך הייתי רוצה' עניתי לה  'שהיא תראה כמה יפה כאן הכל'

ואז לא הייתי יכול להכיל את הכאב, נפרצו סכרי הדמעות ובכיתי על מה שלא ידעתי עוד.

ליד המוזיאון לאומנות

יש גינה קטנה ומסעדה

עם ריח בשרים נפלא.

שם גם גרה משפחה

של חסרי בית,

אמא אב ובן,

על הספסל בגינה.

דיאלוג מונולוגים

דו שיח של חרשים

דיבור יהיה מוזיקה

שיחה ללא מילים

תנודות של קול

יוצרות משברים

מונולוג דיאלוגים

מיני סוגי קישורים

הבהרות והסברים

הסברים ופירושים

מלא מחשבות

גם הרהורים

מדברת בצלילים

שרה מילים

מונולוג של מונגולו עוד

הצדקות ללא מילים

דיאלוג מונולוגים

שיח חרשים

געגועים בכסות מילים

מילים מכהות כאבים

כאבים מולדים ממילים

הרבה מילים

מעט מעשים

מונולוגים של כאבים

מחשבות וגעגועים

לסיפור ללא מילים