משועממת כרונית...

אני לא מצליחה לישון. הרטלין מדיר שינה מעייני מזה כחודש וזה רק נהיה גרוע יותר ויותר.
בייחוד עכשיו כשהגדלתי את המינון שלי ל20 מלגרם. אומנם זה לא ממש הרבה במונחי הכמויות שיש היום (לצורך השוואה, חבר שלי לוקח 40-50) אבל בשביל ה55 קילו שלי זה מחזיק אותי ערה הרבה יותר מהשעות שזה צריך להחזיק. לא שזה רע אבל הינה אני פה מדברת לעצמי.

אפרופו חבר. היום הוא ביקש ממני משהו שלא ביקשו ממני מעולם.
משהו כל כך גדול ומשמעותי בעייני שאני לא מפסיקה לחשוב על זה. גם מלחיץ וגם מחמיא בו זמנית. הוא שאל אם הוא יכול להכיר את הוריי.
את האקס שלי הייתי ממש צריכה להכריח רק כדי שיגיד להם שלום והם יראו שהוא קיים ושלא המצאתי אותו, ומלבד "שלום" חטוף של כמה דקות אם לא שניות והוא כבר נס על נפשו. אבל הנוכחי... ישבנו באוטו ודברנו על המקומות למסעדה שנזמין לשבוע הקרוב, אלה שהוא ביטל לי ופתאום הוא שואל אותי אם אני רוצה שהוא יכנס אלי הביתה לפני שנלך, כדי להכיר את הוריי בצורה רשמית. אין ספק שזה מלחיץ אותי יותר מאשר זה מלחיץ אותו. מיד אמרתי כן ונישקתי אותו, אבל מאז השיחה אני לא מפסיקה לחשוב על זה.
לפני כחודש בערך ישנתי אצלו ביום שישי וקמנו בבוקר לרעש המולה ונוכחתי לדעת שכל המשפחה המורחבת שלו הגיעה לצהריים. מהר מהר אספתי את תחתוני הזרוקים וחזייתי המושלכת, סדרתי את התיק, שמתי משקפי שמש ויצאתי משם הכי מהר שיכלתי. כל זה לא עזר כי אבא שלו עמד בחוץ והכין את הגריל. הוא אמר לי שלום וחייך ואני רק הסתכלתי עליו מבעד למשקפי שמש, חייכתי, נופפתי לו לשלום וברחתי.
אני לא טובה עם הורים.
בעצם אני לא יודעת אם אני טובה עם הורים, כי אף פעם לא פגשתי אותם. אומנם היו לי כמה וכמה חברים, אבל מעולם לא הגעתי לרגע שמכירים לי את ההורים. ועכשיו אני ככל הנראה אצטרך לפגוש גם את ההורים שלו. ואבא שלו הוא איש חשוב, רופא מוערך שמתייעצים איתו בישיבות ממשלה ואמא שלו כותבת ספרים.... ומה אני. מוטרדת מכל זה, מהמחשבה שיגיע הרגע שאצטרך לפגוש את הוריו הכה חשובים והם לא יאהבו אותי או גרוע יותר, יתהו לעצמם מה הבן שלהם עושה איתי.


הוווו.. הרטלין הארור הזה למה הוא גורם. Shame on you.
אני אנסה ללכת לישון ולא לתת למחשבות שווא האלה להטריד אותי.

לילה טוב.