משועממת כרונית...

אני לבד בבית, ההורים שלי באילת. אני על רטלין ובוהה במסך. לא עושה שום דבר פרודוקטיבי כדי לנצל את הרלטין שלי, נניח בללמוד, אלא אני פשוטו כמשמעו בוהה במסך בריכוז מופתי אומנם ובשקט... ורק המחוגים של השעון מרעישים בחלל החדר.
לפעמים אני כל כך מתגעגעת למצבי הרוח הרעים שלי, לדכאון, לסיבות שלי להיות עצובה ונרגנת שאני מתחילה לחשוב שאני לוקחת את הרטלין שלי רק כדי להרגיש רע בסיומו. הכל כל כך טוב ומושלם לי כרגע, שאני מרגישה שאני צריכה הפסקה מכל זה והרטלין שלי נותן לי תירוץ מצויין לברוח למצבי רוח ולדכאון. רק כדי שיהיה לי את מי להאשים וסיבה להיות עצובה בכל כל הטוב הזה.
אבל אז כשאני חושבת על זה לעומק אני עוד יותר מתחילה להרגיש רע עם עצמי... למה אני צריכה הפסקה מעצמי כדי להרגיש רע שוב כמו פעם. הרי זה לא מה שתמיד ייחלתי לו? אני יכולה לקרא פה פוסטים לפני שנים וחוץ מדברים רעים ושליליים לא לקרא כלום... אבל כשכל זה נעלם אני מרגישה שחלק מעצמי נעלם יחד עם זה. האני שלי שייצג אותי והרשתי לעצמי להתחבא מאחורי רגשות שליליים ודכאונות היה כל כך נוח ומנחם שלפעמים אני מתגעגעת לזה.
מידי פעם אני מספרת לאנשים על השינוי שעברתי, כשלפעמים נדמה לי שאני פשוט אוהבת לשמוע את עצמי מדברת על כמה רע היה לי. רע לתפארת ונוח. מין comfort zone מושלם שכזה.

אפילו לבכות אני לא יכולה, לא מוצאת סיבה כרגע ואני ממש רוצה. אני חושבת שאם אני ממש אתאמץ אני אמצא משהו, אבל כלום. ריק אחד גדול של מחשבות שליליות. משהו, אחד קטן... כדי להרגיש שאני בסדר וכלום. החבר שלי לא עונה לי, אבל הוא בעבודה... אפילו אין לי סיבה להאשים אותו.
אפילו סיימתי את העבודה שאני צריכה להגיש ליום ראשון אז אני לא יכולה להתלונן על הלימודים ושאין לי זמן לכלום. 

אולי אני סתם מזיינת את השכל... עדיף שפשוט אלך לישון והשפעת הרטלין תעבור. סעעעמק עם כל המחשבות החיוביות האלה וחדי הקרן על קשת בענן.

I need my comfort zone !