משועממת כרונית...

עשיתי היום פעמיי להצביע לבחירות המוניציפליות בפעם השנייה. לא יודעת למה טרחתי לגשת בכלל, המועמד שהצבעתי לו סביר להניח שיפסיד אז רציתי לפחות לתת לו עוד קול אחד. אני חושבת שמאז שנתנה לי הזכות להצביע תמיד בחרתי במועמד שהפסיד וזה רק מדרבן אותי כל פעם להצביע מחדש. אבא שלי אומר שזה בגלל שאנחנו אוהבים להצביע ללוזרים, אני חושבת שזה בגלל שאנחנו אוהבים להצביע לבנאדם הטוב ואנשים טובים לא יכולים להיבחר ולהיות פוליטיקאים.

אז הסתובבתי לי במסדרון בית הספר היסודי הישן שלי ואמרו לי לגשת לכיתה מסוימת. הייתה זו הכיתה שלי, ד'2. הכל נראה אותו דבר רק הקישוטים הוחלפו באחרים והכל נראה קטן כ"כ... לא להאמין שהתחת שלי נכנס לכיסאות המיניאטורים האלה.
אחרי שסיימתי את מחויבותי האזרחית, הלכתי לאתנחתא הדו חודשית שלי, לעשות ציפורניים אצל חברה (הכל נמצא אצלי באותה שכונה). כשחזרתי עברתי כמו בכל פעם ליד הבית של סבתו של אחי (אנחנו מאבות שונים) רק שהפעם היא הייתה בגינה והשקתה, אז נכנסתי להגיד שלום.
בילדותי הייתי קוראת לה סבתא, והיא הייתה ככל הסבתות. היא מעולם לא התייחסה אחרת אליי או אל אחותי למרות שמבחינה טכנית אנחנו לא הנכדות שלה. תמיד כשהיינו קטנות בחגים ובאירועים קיבלנו את אותן המתנות ששאר הנכדים הביולוגים קיבלו. כשהייתי ביסודי (כן, כן.. זה ממקודם) גם הנכד הקטן שלה למד שם יחד איתי והיא עבדה בבית ספר כסייעת. תמיד חיכו לנו בתיק שלה דברים בצמדים, מתנות לי ולו והיא מעולם לא עשתה איפה ואיפה, תמיד היו שתי שקיות במבה, שני שוקולדים, שתי הפתעות. אבל כשהתבגרתי הבנתי שכבר מוזר לי לקרא לה סבתא והתחלתי לקרא לה בשמה הפרטי, למרות שהיחס שלה אליי מעולם לא השתנה, והיא תמיד התייחסה אליי כאל נכדה מן השורה.
נכנסתי אליה לגינה והלכתי לקראתה ואמרתי שלום. ראיתי בעיניים שלה את האושר לראות אותי רק על זה שטרחתי להיכנס אליה. מיד היא הציעה צהריים וסירבתי בנימוס (גם אם אבוא באמצע הלילה היא תציע לי ארוחת צהריים..). היא ביקשה שאכנס ואני מיהרתי, היא התחילה לספר לי על כל הנכדים והנינים ואיפה כל אחד נמצא ואני הנהנתי בנחמדות. אחרי רבע שעה שבה לא אמרתי הרבה ורק הקשבתי למה שסיפרה, הלכתי והרגשתי שעשיתי לה את היום.
או לפחות את השעה.