יש לי רישיון נהיגה כמו לרוב האנשים בגילי אלא שאני מעולם לא נהגתי מאז שהוצאתי אותו.
מהרגע הראשון שהתחלתי ללמוד נהיגה אמא שלי הייתה אומרת לי כל הזמן את אותו המשפט אחרי שהייתי חוזרת מהשיעורים, שלא כל הנשים צריכות לדעת לנהוג... משפט מוזר, לנוכח העובדה שאחותי וגם היא נוהגות שנים.. היא פשוט לא רצתה שאני אנהג, ולא נשים.
הזמן עבר ואני נמנעתי מנהיגה קרוב לעשר שנים, מהרגע שהוצאתי את הרישיון הנכסף... המשפט הזה נכנס לי לראש ולא הרגשתי ביטחון והיו לי חרדות מטורפות וחלומות שאני דורסת אנשים אם אני רק נוגעת בהגה.
משום מה הדבר לא הגביל אותי כל כך כמו שכולם חושבים, נכון.. מאז ומעולם תמיד החברים (תודה לוק!) או הבני זוג שלי נהגו, תמיד הם תהו למה אני לא חוזרת ללמוד, לפעמיים נדנדו.. אבל בן הזוג האחרון היה התומך מכולם ואפשר להגיד שלמרות הפרידה שלנו, הוא גם הכי טרם לצד שעשיתי לפני כשבוע ימים. היו לנו שיחות ארוכות על זה, על חרדות ומה שבניהם והוא אף פעם לא לחץ או התעצבן על זה שאני לא נוהגת אלא בעיקר דברנו על שורש הבעיה. עוד כשהיינו יחד עשיתי את הצעד הראשון וביקשתי מספר טלפון מחברה שלי של מורה לנהיגה שיש לו הרבה תלמידים עם חרדות נהיגה והוא מכיר את התופעה מקרוב.
ועכשיו.. אחרי שנפרדנו והייתי כולי שבורה וכואבת התקשרתי אליו וקבענו שיעור. ואז קבענו עוד שיעור... והיה מעולה. המורה לא ממש הבין למה יש לי חרדות, הוא אמר שהנהיגה שלי בסדר גמור, וכמעט ולא העיר לי על דברים וגם אם כן זה היה על דברים שוליים.. הוא פשוט לא הבין למה יש לי חרדות, וקבע בעיקר שיש לי חרדת אמא ושאני פולנייה.
לאבא שלי ואחותי סיפרתי מיד והם כל כך שמחו לשמוע שעשיתי את הצעד הזה, אחותי בכלל התרגשה מזה יחד איתי.. בעוד שלאמא שלי נמנעתי מלספר, עד היום. וצדקתי.. כי ברגע שהיא שמעה שהתחלתי לקחת שיעורים היא פסקה נחרצות שאני עם הרכבים שבבית לא אנהג לעולם (שניהם שלה). וכך סמסמתי עם דמעות בעיניים למורה שלי שאפסיק את השיעורים כי אין לי עם מי לנהוג...
בינתיים אח שלי ואחותי אמרו שינהגו איתי קצת... אבל לא נראה לי שאחזור לזה בזמן הקרוב.. כי אמא שלי כלבה.
ובכל כל החרא הזה, מחר אני והחבר לשעבר היינו צריכים לחגוג שנה. אני כל כך בדכאון שבא לי שמשאית זבל תדרוס אותי ותשפוך עליי את כל תכולתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית