משועממת כרונית...

היום הייתי בקבוצת תמיכה של נגמלים מסמים. זה אולי נשמע כמו מעשה מועדון קרב מצידי, להיכנס לקבוצת תמיכה מבלי שאני כזאת... אך עומד מאחורי זה סיפור חמוד של חברה דואגת.
במהלך השנה השנייה של לימודי האקדמאים נתבקשנו לבחור עבודת שדה בתחום הקרימינולוגיה. כפי שאתם וודאי יודעים התנדבתי בשל כך בבי"ח גהה במשך שנה, אך בפני עמדו אופציות מפתות נוספות. בין התנדבות במשטרה, משמר אזרחי, פרויקט יזהר, סלעית וכו', עמדה בפנינו האופציה להיות חלק מקבוצת התמיכה של מכורים לסמים באזור המרכז, אותה מעביר פרופסור שלמה שוהם (מי שלמד פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, סוציולוגיה וכל הלוגיות למיניהם מקלל אותו עד היום- כי כל הספרים נכתבו על ידיו).
את בחירתי שלי עשיתי ונהניתי בה מאוד, אך חבריי תמיד ספרו לי סיפורים עסיסיים מקבוצת התמיכה הזו של פרופ' שוהם וכמה שהוא אדם מופלא.

כעת, שסיימתי את לימודיי ואת כל חובתי לתואר וכמובן שאין לי צורך להתנדב עוד, אך חברה טובה שלי שלמדה איתי בתואר וכעת לומדת איתי בלימודי התעודה, המשיכה ללכת לקבוצת התמיכה הזו. שאלתי אותה למה והיא אמרה שהיא אוהבת ללכת לשם. תהיתי מה כ"כ מופלא להעביר שעתיים בחדר קטן עם סיפורים של אנשים אחרים שנגמלו מסמים והיא תמיד הייתה מציעה לי להצטרף אליה ואני סירבתי בנימוס.

כך עבר לו הזמן, אני נכנסתי לדיכאון שלי והתבכיינתי לאותה חברה על מר גורלי בחיים, על כך שאין לי אהבה וגם לא עבודה והיא תמיד אמרה שהכל זה לטובה. אולי זה הזמן להגיד שהיא גם דתייה. אני תמיד מתלוננת בפניה על חיי ועל כמה חרא לי, והיא יודעת שאין בי טיפת אמונה.. אבל אני תמיד מתייעצת איתה והיא מעודדת אותי באמונתה ובסופו של דבר אני גם נוטה להקשיב לה, לכל דבריי הדת האופטימיים של "הכל זה לטובה".

לפני פחות מחודש, היא ביקשה שאבוא איתה למפגש של המכורים כדי שאקבל קצת פרופורציות בחיים, אחרי שבכיתי לה. מן הסתם כמובן שיש אנשים אחרים עם צרות הרבה יותר גדולות משלי ואני באמת חושבת באיזשהו מקום שהמצב שלי הוא זמני... אבל כשמישהו נמצא בדיכאון ובתוך העצב של עצמו, הוא לא תמיד רוצה לשמוע כמה רע יותר לאחרים, זה לא באמת מעניין אותי. אבל, אחרי שהיא ביקשה מספר פעמים החלטתי להצטרף אליה.

אז היום אחרי המבחן שלנו, עשינו פעמינו ליפו (ממממ.. כמה נוח למקם שם קבוצה של נגמלים מסמים). היא מיד זיהתה את כל משתתפי הקבוצה והתחבקה איתם כאילו היו אלה חבריה הטובים, בעוד שאני חייכתי בצד ממבוכה. אני לא אשקר לכם, כן, הם אכן נראו כמו מכורים/נגמלים מסמים.. חלקם היו קצת מפחידים, בלי שיניים, רזים מידי, "זוהר ארגובים" כאלה.. אבל סך הכל ראיתי לפניי פנים מחייכות הרבה יותר מאשר פנים מדוכאות.

נכנסו לנו לחדר, כולם התיישבו ואז ראיתי את האדם המופלא הזה- פרופ' שוהם בכבודו ובעצמו, אדם שלמדתי מספריו במשך תואר שלם, יושב מולי ומתחיל את הפגישה עם קטע מספרו של מורו (מסתבר שהוא באמת היה מורה שלו)- מרטין בובר. אחרי שדקלם כמה משפטים על שיתוף, אהבה וקבלת האחר, שני משתתפים נעמדו והציגו את עצמם בשמם וציינו שהם חדשים בקבוצה וכמה זמן הם נקיים מסמים.. ואז התחילה בחורה קטנה ויפה, סטודנטית מבין המתנדבים, שישבה במרכז לספר את סיפור חייה. אני לא אלאה אתכם בכל הסיפור, הוא היה ארוך וסופר במהלך שעה שלמה- בקיצור סופר שם על פרידה של הוריה, אונס שעברה, סמים, חבר מתעלל, טיול ומעבר לחו"ל, התפרצות המחלה, חזרה לארץ וחבר מתעלל נוסף, כדורים פסיכיאטריים והשלמה עם המחלה. המחלה אגב היא מאניה דיפרסיה והפרעת אישיות גבולית.

כפי שאתם וודאי יודעים אני לא אדם מאמין, בדיוק ההפך. קשה לי מאוד להאמין בכל דבר, אני אפילו לא מדברת מבחינה דתית אלא גם בגורל... אבל אני מאמינה בקארמה וככל הנראה מתחילה להאמין גם שדברים לא קורים בלי סיבה (עדיין לא ב-"הכל זה לטובה", את זה אני אשאיר לחברתי הדתייה).
אבל לא סתם דווקא היום קרה שהגעתי למפגש הספציפי הזה. נאמרו שם דברים על ידי הבחורה, על ידי שוהם ועל ידי האנשים/"מכורים" בקבוצה, שלא רק גרמו לי לבכות אלא נתנו לי סטירת לחי, אגרוף לבטן ואני רוצה גם להאמין באיזשהו מקום גם wake up call לחיים הקטנים שלי ולמצב שאני נמצאת בו. ברגע שהסתיימו השעתיים ויצאתי מהדלת התחלתי לבכות לחברה שלי. אומנם בכיתי לה רבות במהלך החודשים האחרונים, אבל לא ככה... זה היה יותר בין בכי של ייאוש לבין הכרת תודה והשלמה עם המצב. 

קשה לי להעביר את התובנות האלה על הכתב, מה גם שהמחשבות שלי עדיין לא מספיק מגובשות ואני בסוג של הלם מהחוויה הזאת הללא ספק מטלטלת. אני מרגישה סוג של זיכוך והשלמה כלשהי, עדיין לא באופן מוחלט אבל אני רוצה להאמין שאני בדרך לשם. 

אני מרגישה שאחרי הערב אני צריכה שקט, לנקות את הראש ורק לנוח מכל התקופה הארורה הזאת. 

אני רק רוצה שקט.

תכננתי לכתוב פוסט אחר, כזה שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה לכתוב וכל המילים כבר כתובות לי בראש על מה ואיך אני מרגישה וחושבת.
נכנסתי לאתר, פתחתי את עמוד העריכה, הסתכלתי על התאריך והשעה וראיתי שפיספתי את הבלוגולדת שלי בשעה. ואז גם ראיתי תגובה בפוסט הקודם שמישהו ציין ששכחתי אותו וזה העציב אותי מאוד. גם ככה אני עצובה כל הזמן, אבל לשכוח את המועד הזה שהוא משהו כל כך משמעותי בשבילי, זה אולי נשמע מפגר.. אבל פאק עשר שנים זה המון זמן לכתוב בלוג. 
התחלתי לכתוב כשהייתי בתיכון, ביב'... בינתיים סיימתי את הצבא, תואר, עבודות, בני זוג. הרבה מים עברו מאז.  

אין לי הרבה מה לכתוב עכשיו, אחרי שמה שרציתי לכתוב כבר לא מרגיש לי רלוונטי.
אבל המאורע הזה הוא שמחה מהולה בעצב נראה לי. כל חיי בעשור האחרון כתובים פה ואני לא יכולה לדמיין איך חיי היו נראים בלעדיו... אני חושבת שהכל באמת באמת כתוב פה. מלבד פוסט אחד (טוב, אולי שניים) שנאלצתי לצנזר. נשיקה ראשונה, זיון ראשון, סשן ראשון... חבר ראשון, הריון ראשון, טיפול ראשון. הרבה דברים ראשונים. הרבה דיכאונות, חרדות, בעיות, שברונות (אם לא היה לי מבחן מחר סביר להניח שהייתי עכשיו הולכת לחפש את כל הפוסטים הראשונים האלה, אבל נראה לי שאמתין עם זה למחר).

אני מפחדת שיבוא יום ולא יהיה לי יותר על מה לכתוב. או יותר מזה, אני מפחדת שהתשוקה שלי בחיים לכתיבה פה תעלם.
כי תמיד הייתי כותבת, בין אם זה תסריטים או סיפורים קצרים שתמיד נכתבו ונטמנו איי שם במעמקי המגירה. אני חושבת שאם יבוא היום שהתשוקה הזאת פשוט תעלם אז יהיה לי מאוד עצוב, כי הבלוג הזה זה הדבר היחיד שנותר לי כרגע שקשור לכתיבה ודווקא ממנו עדיין לא נמאס לי... גם אחרי עשר שנים.
אני עדיין נוסעת באוטובוס, הולכת ברחוב, קורה לי משהו במהלך היום- והדבר הראשון (טוב, אולי היום זה כבר השני) שאני חושבת עליו זה איך לכתוב עליו פוסט. הייתי חושבת שהתשוקה הזאת תעלם או תדעך במהלך השנים אבל היא לא נעלמה וזה הדבר הכי ארוך שהתמדתי בו איי פעם.  
הבלוג הזה מבחינתי הוא קשר זוגי או אני אפילו אקרא לו מערכת יחסים שאני מטפחת כמו כל קשר שיש לי בחיים שצריכים להשקיע בו. אז נכון, יש חודשים שאני כותבת אולי פוסט בחודש.. אבל אני תמיד אחזור אליו כשיהיה לי עצוב. ולצערי בחודשים האחרונים יותר מידי עצוב לי אז אני הרבה פה.


בכל מקרה, רציתי לאחל לעצמי עוד הרבה שנים של כתיבה במקום הזה שלא עזבתי מאז שהייתי בת 17- הייתי אז קטנה וטיפשה והיום אני כבר גדולה וטיפשה. בנימה אופטימית זו, רציתי לאחל לעצמי גם שאמצא אהבה יציבה, מאוזנת ובוגרת, שלא אנסה להציל גברים אבודים שזקוקים לטיפול יותר ממני ושהם ידעו להעריך ולאהוב אותי כמו שאני.
כן, אני יודעת שזה לא באמת היום הולדת שלי.. אבל מה אכפת לי לאחל לעצמי דברים? :) 

ואוו.. אני מגלה בבלוג הזה דברים הזויים. מעבר לזה שאני זוכרת את השיחה הזאת שניהלתי איתו, אני זוכרת שאמרתי לו שאני שונאת אותו.. ורק לפני חודש שכבנו. ;)

אוקיי... יעל של גיל 27 לגמרי צריכה לזכור את מה שיעל מגיל 17 אמרה לעצמה- לא להגיד ראשונה "אני אוהבת אותך!"
סעעעעממק! אני לא לומדת אף פעם..... :( 

והנה פוסט שממש ממש שימח אותי ועשה אותי קצת יותר אופטימית.
לגלות אחרי עשר שנים שהגשמתי את כל הפנטזיות המיניות שהיו לי.. מגיל 14, ועוד כתבתי עליהם פוסט בגיל 17 כשהייתי אז עוד כל כך בתולה ותמימה. אני כ"כ גאה בעצמי! באמת, לא בצחוק... הלכתי ופשוט עשיתי את זה. יש כמה דברים שאני יכולה לעשות עליהם "וי"- הגשמת הפנטזיות המיניות שלי אני יכולה להעיד שהגשמתי את כולן ויותר מזה.
מעבר לזה... וזה קצת יותר עצוב, ה"רשימה" שלי שכתובה בפוסט הנ"ל... לא השתנתה. הטעם שלי בגברים לא השתנה מגיל 17. קצת עצוב....

אז שוב יש לי סדק בכף הרגל. אחרי שבר ונקע שהיה לי בכף רגל ימין, הפעם שמאל הצטרפה וכרגע שתי הרגליים שלי דפוקות. יאיי. 
בגלל שזה סדק קטן בכף הרגל קשה לגבס את המקום ונתנו לי רק תחבושת עם הוראה לא לדרוך הרבה על הרגל. 
גם ככה אני בתקופת מבחנים, מובטלת ובקושי יוצאת מהבית, כך שהנחיות - לא לצאת מהבית.. לא ממש מאיימות עליי :)
הייתי מוסיפה תמונה של הכף רגל שלי אבל אני לא רוצה להגעיל אתכם. אני כרגע נראית כמו ביג-פוט והרגל שלי שבמידה 38-37 נראית כמו רגל של פיל צבעוני במיוחד, בכחול, אדום וצהוב. 

אין ספק שאני מנצלת את המובטלות שלי עד הסוף....