אבא. פתאום אני חושבת עלייך ונהיית עצובה. אני מתגעגעת אלייך. פעם היית ככ קרוב. בחיים אני לא אשכח את כל הטיולים והמשחקים והבישולים ביחד. ןועכשיו אתה רחוק, וזה רק שריטה קטנטנה בלב שלי.. כי אני יודעת שאתה שם בשבילי תמיד.. אז קצת יותר רחוק..
חבל שעזבת בשלב הקריטי.. בדיוק אז.. שהייתי צריכה את ההגנה שלך יותר מהכל- הלכת לשרמוטה שלך לצפון.
ונראלי שאף פעם לא התגברתי- לא על הגירושים שלכם- על הנטישה הזאת. כי אין לזה שם אחר. לא משנה כמה ניסית והשתדלת- ויאמר לזכותך שהתאמצת להתקרב אליי- לא יכולתי לשאת את התחושה- לראשונה- שאני לא מספיק.
אני לא מספיק. לא לי, לא לאקס לא הייתי מספיק, וגם לאהובי אני לא מספיק, אף פעם זה לא מספיק. תמיד רוצה לתת מעצמי עוד ויותר ונראה לי מול עצמי אני כבר במינוסים..
מאניה דיפרסיה שמתבטאת בנרקיסיזם ושנאה עצמית.. נמאס לי מהנדנד הזה בהרגשה שלי..
קשה לכתוב מהלב, באמת.
אבל זה הרבה יותר קל מלדבר, או לפתור דברים, או לריב או להתעמתץ
קיצור, נשבר לי הלב.
לשתי חתיכות, וזה לא מתחבר חזרה.דבק מישו?
לא יודעת איך לאכול את העולם הזה...
נראלי יותר מדייי בשבילי.. אני צריכה ללכת לנוח על איזה חוף בקאריביים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
