היי.
זהו פוּפי פאפי.
(הו! היופי, הטהורות, העדינות, הענוות, האימה.)
סגדו.
וכעת, הבו לי סושי.
הבו לי סאקה!
הבו לי אדרנלין
וסרטונין!
וכובעי מסיבה כי הגיע היום.
היום הגיע!
היום הגיע היום!
שבו... הגיע היום!... ש....
יהיה היום- שבו.... נחגוג!
נחגוג את החיים שלנו ואת העובדה שאנחנו יצורים עלובים ורצוצים.
ממלאים את ראשנו הקט במים או נפט או אולי ג'לי בזק.
עד שלבסוף הכל נשפך בפתאומיות.
מדהים חבריי, מדהים.
כל כך דוחה,
וכל כך מדהים.
כל כוחות היקום התיישרו להם בקוסמיות כדי שנוכל להיות עלובים.
אל תשכחו את היקום, אל תשכחו את הקוסמיות.
הקוסמיות האדירה, היא תטיח בנו את העתיד.
בום-טראח.
והדם שלך-
נשפך.
נשפך.
נשפך.
נש פח.
Everyone I Went to High School With Is Dead
הנייר.
כבר מההתחלה, זה היה ברור.
גורלו כבר נרשם, נייר ארור.
ידעתי שהוא ישמש למטרה כזו או אחרת,
מטרה ניירית, לא כל כך זוהרת...
אבל בחיים לא תארתי, מכל האפשרויות,
שהוא ישמש לי לניגוב הדמעות.
אז כן, די סבבה וזה.
אפילו שאני כותב כאילו התחרפנתי.
אני מתחרפן.
התחרפנתי.
*הכותבת כעת לא יכתוב יותר בשל חירפונו*
*הכותב היה רוצה לבקש שתגיבו הרבה כי חשוב לו מה אתם חושבים.
*הוא צריך לדעת את זה כדי לבנות לכם מפת חולשות.
*בחרשרשיות מוחו.
*כל אי ציות ייסתיים בזעם בלתי מתואר ואחריו מוות בחביתה (חביטה?!)
*להית'!
*נ.ב.
כך נראה מוות בחבית/טה:
(כן אני עשיתי הפסקה של שעות באמצע כתיבת הפוסט כדי להכין את זה!)
יא! ^ם^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: