Mental Vertigo

אני הייתי בעכו לפני כמה חודשים.

רק אני והמוזיקה.

כל הזכרונות של אנשים היו כל כך רחוקים.

נשארו רק מים שהתנפצו על אבנים ובטון סוג ב'. ומילים עצובות. אבל כל כך יפות.

הים משך אותי אליו,

ולחש באוזני;

הגורל שבחרתי, הכל נהיה ברור.

הסתכלתי על ציפורים,

כתבתי שיר גרוע, אני חושב.

הלכתי קצת אבל בסוף התיישבתי.

נמאס לי ללכת.

נמאס לי לטבוע באוויר המלוח.

אבל באותו הרגע אז, אחרי שהתיישבתי על ספסל מול הים, כבר לא היה לי אכפת.

לא היה לי אכפת אם אני אחיה או לא.

אפילו לא יכולתי להודות בהעדפה שלי.

כי לא הרגשתי כלום.

תמיד לא הרגשתי כלום.

אני עדיין לא מרגיש כלום.

אני לעולם לא אהיה מה שאני רוצה.

אני לא מצליח להחזיק מעמד אחרי הכל.

העתיד עדיין לא ידוע?

אני רוצה להאמין בזה.

ככה אני אוהב לחשוב.

אני כבר לא חושב כל כך הרבה.

הפסקתי לנשום.