כבר ציינתי פה שהגשתי מועמדות לUWC. ובכן, את השלב הראשון עברתי והשלב השני היה מחנה מיון שנערך ב6-7.3.09 - סופה"ש האחרון.

הגעתי למחנה עם ציפיות די גבוהות להנאה ולאנשים מגניבים, מדברים ששמעתי. אבל מה שהיה שם עלה על כל הציפיות שלי.

במחנה היינו 78 ילדים שחולקו לשש קבוצות. לא יצא לי לדבר, לצערי, עם כל אחד משבעים ושבעת הילדים האחרים, אבל דיברתי עם כמה וכמה מהם ואני עדיין קצת המומה כשאני חושבת על זה. כ"כ הרבה ילדים, כל אחד ואחד מהם (טוב, אולי חוץ מאחד-שניים. בכל זאת) היה מדהים בצורה שונה. מגניב ומעניין ושווה כ"כ הרבה. איך בכלל אפשר לבחור כ"כ מעט מביניהם שיעברו לשלב השלישי, ובסופו של דבר יתקבלו?

המחנה עצמו היה מדהים. כ"כ כיף ושונה ומאתגר. כל משימה שנתנו, ובעצם כל שניה שם היוו אתגר חדש. אלו אתגרים שחייבים לעמוד בהם - ולמרבה הפלא גם הצלחתי, דברים שלא הייתי מצפה מעצמי להצליח ולהרגיש די נוח איתם. אם זה לעמוד על במה עם הקבוצה שלי מול 65 ילדים ומשהו כמו 20 תצפיתנים ולרקוד מקרנה ואפילו להגיד שורה משלי ("הבגדים שלי לא אומרים עליי כלום! הנה *מורידה כובע*, אני בכלל פליט דרפורי!!!"), ואם זה להעלות טיעונים - די טובים - נגד צנזורת פורנוגרפיה באינטרנט.

אלו היו יומיים אינטנסיביים, גם מבחינת הפעילויות והמשימות שהיו לנו, וגם מבחינה חברתית. בתחילת היום הראשון בכל 4 דקות בממוצע פגשת, הכרת ודיברת עם מישהו חדש. כ"כ הרבה שמות, פרצופים וסיפורים - ולא מספיק זמן להכיר את כולם. עם 12 מהם זכיתי לבלות את היומיים בקבוצה, עם 6 בנות מתוקות זכיתי לבלות את הלילה בחדר, ועם עוד מספר לא ידוע זכיתי לבלות בגדול את היומיים, בהפסקות ובזמני ההמתנה.

היה כיף ומדהים ונהדר, ולא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם.

כבר אתמול הגיעו תשובות בדואר. לצערי הרב לא עברתי לשלב השלישי של המיונים.

נוצר לי גוש בגרון כשאני חושבת על זה ועולות לי דמעות כשאני מדברת על זה, אבל זו לא כזו טרגדיה.

אני מאוד רוצה את זה, זה נכון. עצוב לי שלא נבחרתי לחוויה הענקית הזאת. שאני לא מתאימה לה, או מתאימה פחות מאנשים אחרים.

אבל זה לא שפה רע לי. טוב לי פה, נהדר לי פה. אני שמחה שאני נשארת ועצובה שאני לא הולכת.

לא נהרסו לי החיים ולא נותרתי במצב שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי עכשיו. מעולם לא יצאתי מנקודת הנחה שאני הולכת להיות שם, הסיכויים תמיד היו קטנטנים. אבל זה בכל זאת היה חלק לא קטן מהחיים שלי במשך כמה חודשים, גם לפני שהגשתי את הטפסים או קיבלתי תשובה על השלב הראשון. עכשיו זה פשוט נגמר, באופן סופי ומוחלט. זה דורש סוויץ' מסויים במחשבה כי זו כבר בכלל לא אופציה. אני לא רוצה לחשוב איך זה בשביל אלו שחלמו על זה במשך שנתיים או יותר ולא עברו בסופו של דבר.

אני בספק אם אי פעם אשכח שרציתי, שניסיתי ושלא הצלחתי. אני יודעת שלא אשכח את המחנה. אני שמחה שעשיתי את זה, שעברתי את התהליכים שעברתי בדרך ושהגעתי למחנה.

עוד משהו לכתוב בספר הזכרונות, אני מניחה. :)

וזכרו - זה דווקא מגניב להיות פליט דרפורי.