הבוקר סבתא שלי נפטרה.

האישה בת ה94 שסבלה מבעיות לב המון שנים ובכל זאת היה מוחה צלול, עיניה ראו, אוזניה שמעו ורגליה עמדו (כמעט) יציבות. האישה שאתמול הכינה לנו קציצות, בשביל הקוסקוס שהכינה לנו שלשום. הייתי בטוחה שהיא תחיה לנצח, עודה מספרת סיפורים בערבית טוניסאית, מכינה קוסקוס ואהובה אפילו על הנינים הכי קטנים, ואולי אפילו חימשים בעוד מספר שנים.

נסענו לשבעה בבית שלה. הלוויה הייתה ב4 אחה"צ. היו לא מעט אנשים, משפחה קרובה או רחוקה וחברים.

לקח לי רגע להבין, כשהתאספנו על מעין במה, שבמרכז מוצבת אלונקה ועליה... סבתא, עטופה בתכריכים ומכוסה בטלית. היא הייתה כ"כ קטנה שם מתחת לבדים, אפילו יותר משהייתה כשעמדה, רזה, נמוכה וכפופה. הזדעזעתי מהמראה והמחשבה שהיא נמצאת שם על האלונקה ללא רוח חיים והיה לי קשה להסתכל. איזה רב דיבר ושתי הבנות שלה ואחיינית שלה ספדו בצורה ממש מרגשת.

אח"כ הרימו והובילו אותה לחלקת הקבר שנשמרה לה מזה לפחות 20 שנה, לצד בעלה. כמה תפילות ומילות הלל מגוחכות לאיזה אל, והיא נקברה. לוחות אבן, עפר, ושלט קטן.

אבל יש שם בן אדם בפנים! איך אפשר פשוט לקחת בן אדם ולשים אותו בתוך האדמה, מתחת לאבנים ועפר?

אני לא מסוגלת להתמודד עם הקונספט שמישהו פשוט... נעלם. הוא שם אבל הוא לא, זה רק גוף. אבל מה אנחנו חוץ מגוף בכל אופן.

הלב מפסיק לפעום, המוח כבה, ו...זהו? היה אדם, ואיננו עוד. נעלם. אני לא מצליחה להבין.

זו הפעם הראשונה שמישהו קרוב אליי מת. שומעים על מוות כל שבוע וזמן רב נאבקתי עם ההיעלמות חסרת הפשר הזאת, אבל אף פעם לא בצורה כ"כ מציאותית.

אנחנו חושבים שהיא מתה בשלווה. היא הרגישה רע ולא ישנה לפני כן בלילה, אבל כנראה שהיא ישנה כשזה קרה, במיטה שלה, בבית שלה.

זהו, באמת? היא באמת כבר לא פה?

09.09.09 (הרי אם תפחה הולכת, היא עושה את זה בגדול).

תפחה סרוסי