אני מתגעגעת לדרדסים של פעם. אני גם מתגעגעת למומינים. אני צריכה לצפות בהזדמנות בהקלטות שיש לנו של התכניות האלו.

כשהאחים שלי ואני היינו קטנים, ההורים שלי היו מקליטים פרקים של כל מיני תכניות כששודרו בערוץ 1, ברצועה הזאת של זאפ ל1. משום מה לא זכור לי שהם הקליטו, אבל אני יודעת שמאז ומתמיד יש לנו את זה בבית.

גם לראות את החלקים הקטנים מזאפ ל1 בקלטות האלו זה נחמד. להיזכר בזה, במה שהיה פעם. עכשיו זה שונה בערוץ 1. אני חושבת שיש שם בעיקר החדר של חני, כמו שבערוץ הילדים (שלנצח ישאר ערוץ 6) יש את אולפן ערוץ הילדים.

אני רואה עכשיו הדרדסים בערוץ פוקס קידס, וזו לא העונה שהייתה כשהייתי קטנה. זה פחות נחמד, כי יש שם כל מיני ילדונים-דרדסים מעצבנים כאלו, ואני חושבת שלפעמים יש שם גם סב-דרדס שכזה, שלבושו זהוב וזקנו ארוך, והוא זקן יותר מדרדסאבא.

אתם יודעים שאת הדרדס צייר יהודי שחי פעם במערה כלשהי באזור ירושלים? הוא לא ישראלי, אגב. או לפחות היה לא-ישראלי, ואני לא יודעת איפה הוא חי עכשיו.

אמא שלי ראתה את המצגת הדבילית שהכנתי על הפירסינג, והיא התלהבה ממנה, אבל היא לא מסכימה שאעשה עוד חורים. אני עוד קיוויתי שאיכשהו במשך הזמן נוכל להגיע לפשרה כלשהי, אבל ראיתי שאין סיכוי שהיא אי פעם תרשה לי לעשות סיידליפ, ואם המצב יגיע לידי כך, אני חושבת שאעשה את זה ללא ידיעתה, כשאוכל כמובן, רק מגיל שש עשרה. אולי זו תהיה מתנת יום-ההולדת השישה-עשר שלי לעצמי. כן, זה נשמע טוב.

(ומתנת האין-יום-הולדת שלכם בשבילי תהיה, אולי, הצבעה?)