הייתי באחד, ואני הולכת לכתוב עליו פוסט ממש עכשיו! כן, כן, לא התבלבלתם - אני כותבת פוסט לא בדיליי של שבועות וחודשים! הריעו.

באופן כללי היה לי כיף. גם היה מעייף, כואב, רועש, מצחיק ומלוכלך.

מסקנות שכולנו כבר ידענו:

יש לי בשכבה ילדים שיכולים לגרום לפרחים לנבול רק בכוח נוכחותם הנוראית (או במילים פשוטות, חרא של בני אדם שלא מגיע להם להתקיים),

אני בטטה,

אם טובלים במים קפואים ואח"כ הולכים בצל - מצטננים,

הכיתה שלי מגניבה ברובה המוחלט,

גם ג'ל אלכוהול לחיטוי הידיים

ואם כתוב על חבילת מגבונים שהם בעיצוב מדליק - לא צריך להאמין. (הם היו מלבניים, לבנים וחלקים, רגילים לגמרי! ואני כ"כ ציפיתי לראות איך הם נראים. )

ביום הראשון, שהוא... יום ראשון (4.5. רואים כמה לא-בדיליי אני? ), נסענו לכפר הצ'רקסי ריחניה. אירחו אותנו שם באיזה מקום עם תה ומאכל צ'רקסי כלשהו ואז הלכנו למוזאון של הכפר ולמדנו על צ'רקסים מפי צ'רקסי בלבוש מסורתי משעשע. D:

מהכפר נסענו לנחל עיון וראינו את שלושת המפלים שם.

אחרי המסלול בנחל, שהיה יחסית קצר, הייתה הפסקת צהריים ונראה לי שאז כבר נסענו ללונה גל. היה שם מגניב למרות שהסתובבתי בציבור עם בגד ים ומכנסי גלישה צמודים מדי, ולמרות טראומות המעבר במלתחות.

אחרי הלונה גל נסענו למקום הלינה בחוף דוגית. ארוחת ערב, זמן חופשי בו צילמתי את הכנרת בלילה, ולישון. רק שלא באמת ישנו. עד 12 בערך הייתה מסיבה עם מוזיקה שהטרידה את נפשי וקצת אח"כ עשינו ערב בנות לבנות מהכיתה, אבל בסביבות 1 הרכזת אמרה לנו ללכת לישון אז הפסקנו באמצע.

כשהגעתי לאוהל גיליתי שלקחו לי את שני המזרונים ולא נשארו עוד פנויים, כשיש ילדים שישנים על ארבעה. בסופו של דבר השגתי אחד מאחד המעפנים שישנו על ארבעה, ועם שק השינה היה לי ממש נוח, מה שהיה הפתעה חיובית ביותר. P: (כמו גם העובדה שהיו באוהל שקעים באופן קסום ביותר ויכולתי להטעין את המצלמה ואת רוברט!)

אחרי שכבר הייתי מוכנה לישון, כמובן שהיו את נבובי הראש שחושבים שהם לבד בעולם, שהרעישו עד מאוד, מאוד מאוחר גם כשהרכזת ומנהלת השכבה צעקו עליהם.

בסופו של דבר אני חושבת שישנתי משהו כמו שעה ורבע, שהרגישו כמו בערך 5 דקות כשהאורות באוהל נדלקו ומורות החלו לזרום פנימה ולהעיר ילדים. זה היה כ"כ עצוב.

הוערנו קצת לפני 6, ובערך שעה וחצי מאוחר יותר אחרי התארגנות, ארוחת בוקר וצילום הכנרת עם ערפילי הבוקר (עם נוע הכ!0*ת) נסענו לכיוון נחל היהודיה. הגענו די מהר אבל חיכינו שם זמן מה עד שנוכל להיכנס למסלול. כמובן שכולנו כמעט נרדמנו שם על החצץ ומתחת לגלגלים של האוטובוס.

במסלול של היהודיה עוברים במים ויש חלק קצרצר שצריך לשחות, כך שלא היה מומלץ להביא מצלמות ואין לי תמונות מהמקום המדהים הזה.

המסלול בהתחלה היה די סביר. קצת אכזרי כי בכל זאת נאלצנו לדלג על סלעי בזלת עקומים כמו עיזי הרים, אבל סביר. בנקודה מסוימת של המסלול יורדים סולם קצת ארוך ונכנסים לבריכה לא גדולה במיוחד. לפני הכניסה לבריכה עצרנו להפסקה וגם כי היינו הכיתה האחרונה ולקח לכל הכיתות לפנינו המון זמן לרדת בסולם. בזמן הזה, מכיוון שמיאנו לסרב מהסיגריות שלהם, בערך חצי מהילדים בכיתה שלי התחילו לעשן בטירוף. כולם עם סיגריה ביד, חלק עישנו יותר מאחת ברצף או בהפרש של כמה דקות, וכל זה רק כדי שחלילה לא ירטבו הסיגריות וילכו לפח. זה היה כ"כ מגעיל, מכוער ופתטי. פשוט עצוב ופתטי.

כולם פחדו משום מה מהסולם, כשהבעיה האמיתית הייתה המים. אוקי, סולם גבוה עם סכנת החלקה שאם נופלים ממנו עלולים להתרסק לסלעים, אבל המים. אלוהים, המים. הם היו כ"כ קפואים!!! נכנסתי פנימה וצרחתי כמו מטורפת (), ואח"כ רעדתי מקור עד שהתייבשתי.

אח"כ הייתה הליכה של עוד כמה שעות שהייתה יותר קשה מקודם. גם בהתחלה עברנו כמה פעמים במים אבל יכולנו ללכת על סלעים בתוך המים, בהמשך המסלול היו מקומות שהיה צריך לדרוך שוב במים. ככה, עם נעליים רטובות, כמעט מתנו בעודנו מגששים אחר מקום בטוח לדרוך בו על סלעי הבזלת.

מתישהו נפלתי כזה על הצד, ועדיין כואב לי. בוהו. :{ אחרי כמה זמן גם המחנכת נפלה, מה שהיה מבהיל כי היא נפלה על הפנים, אבל היא הייתה בסדר.

את סוף המסלול סימנה עלייה אכזרית של כ-20 דקות. זו הייתה הפעם היחידה בחיים שלי שחיכיתי להגיע לעלייה.

לפחות לא היה חם מדי, כך שהבעיה הייתה השביל התלול והמדרגות בגובה מטר שחצבו באבנים. אני אומרת לכם, כמעט נישקתי את האדמה המתוקה והמישורית כשסיימנו את העליה.  (בטטה, כבר אמרתי?)

אחרי ארוחת צהריים במקום הלינה נסענו הביתה. צירפו אלינו לאוטובוס (צילמתי את התמונה מהאוטובוס P:) כמה ילדים מכיתה אחרת אז רק מעט ילדים יכלו לשבת לבד והיה מאוד לא נוח. >_>

הגענו הביתה בסביבות 8 וזה היה מגניב. D:

מה שכן, חזרתי מצוננת וזה נורא טראגי. לפחות היום היה לנו חופש. :]

(התכוונתי לכתוב פוסט נחמד וקליל בלי תלונות ותראו מה יצא. )

עכשיו שהבלוג כבר לא פרטי ויכול לשמש כאמצעי תקשורת עם העולם החיצון (כן, ממש ), אם כמה מבני כיתתי בטעות התגלגלו לכאן, אבקש מהם להתגבר על התקרית המצערת ולהוסיף אותי למסנג'ר כדי לשלוח לי תמונות מהטיול. (Show me yours and I'll show you mine. )

מפניני י'10:

-תום: השעה 7 לפנות בוקר!

-אני: הכיתה מאכזבת לאחרונה. אתם צריכים להצחיק יותר!

לינוי: איש אחד נכנס לבאר!...

-המדריכה: בעמק הסלמון יש את הריכוז הכי גדול של זיתים בארץ.

לינוי: ובבית שלי.

-הילה: זה מזכיר לי את הטיול השנתי.

-טל: שולה, את סקסית על.

שולה: אני מה? שקית על?

-רוני: מה בא אחרי 3?

לילה קסום שיהיה וחודש מאי שמח. :)

נ.ב: לא התייחסתי ליום השואה ואני גם לא מתייחסת ליום הזכרון. אני חושבת שכל מה שיש להגיד על אלו נאמר או ייאמר בידי טובים ממני. יהי זכר הנרצחים והנופלים ברוך.