חברה טובה שלי טוענת בביטחון כי "חברים הם תקופות". האם הם עלולים להיות יותר מתקופה, חוצי חיים אפילו? האם אתה זה שמחליט, במבט לא מודע או באמירה כללית, שהדרך שלהם מחוץ לחייך סלולה באבנים צהובות ושלטים מנחים לדלת היציאה? מי אשם? היש מישהו אשם? האם הגלגל עלול להתהפך? האם החיים הם תקופות חוזרות, ומשמע מכך חברים חוזרים?
אני מתקשה מאוד בתהליך איבוד החברים. אני תמימה מידי לעזאזל. איכשהו זה נשמע לי הגיוני להחריד שאם רוצים אין זו אגדה. שבאמת, אם מישהו חשוב לך ואתה חשוב לו, אז אפשר לשמר את שלהבת החיבה והאכפתיות והחברות והכל. רק פעם אחת איבדתי חברה באופן מודע. קשה לקרוא לזה איבוד, אלא ניתוח כירורגי מציל חיים שנאלצתי לבצע לחברות שסרחה. ועתה אני מנסה להבין האם אני שמה כפפות לטקס של המנתחים על ידי, או שאני אשים כפפות אגרוף כדי להילחם בשביל החברות הזאת, ואולי גם אתן כמה בוקסים להתעוררות לאלה שכבר החלו לצעוד במסלול הצהוב החוצה במשים או לא משים.
ונניח אני במצב רוח פייטרי. האם יש לי עבור מה להילחם? עבור מי? האם האנשים עטויי הזרות המחליאה הזאת שפעם היו עירומי נפש איתי, בכלל יבינו את הכאב? את המאמץ והזיעה? אולי חמים להם יותר ככה, נעים עם הבד האוורירי שסרגה להם ההתרחקות, ועטפה אותם בכזאת אימהיות?
ומה שאני אומרת, שאחרי חצי שנה בערבה (בה רכשתי חברים מדהימים מכל רחבי הארץ), שבתי העירה ונתקפתי חלחלה (בעצם זה היה קורה בכל ביקור שלי כאן). שום דבר לא זז, כלום לא השתנה, ורק האנשים נאטמו. השתדלתי להתקשר. הזמנתי אותם לבוא לטייל במקום, לא פספסתי שום יומהולדת. באמת היה לי אכפת מה שלומם, אבל בכנות, זה פשוט לא היה באמת הדדי. והעובדה שאני שם, במדבר הצחיח קוטפת עגבניות ומוקפת צעירים בני גילי, נשמע להם כנראה כמו אחלה תירוץ לא לשמור על איזשהו קשר. מהידידה הכי הכי קרובה, אני פתאום על תקן מכרה של "שלום מה מצב? אחלה? אחלה? יופי".
מתנשא כמה שזה הולך להישמע, אני מחזיקה מעצמי אחלה חברה. ואם למישהו אני יותר מידי או לא מספיק, כנראה שהדרך שלו לדלת הייתה צריכה להיסלל מזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Flora
