Just For Fun

אוקיייייי הגיע הזמן לעדכן אחרי חודש או יותר..

 סבא שלי נפטר ביום רביעי, וזה היה מפחיד.

אני הייתי בבית, אחותי בצבא, אמא דוד שלי וסבתא בבית חולים.

אמא התקשרה כמה פעמים אמרה לי שמצבו של סבא לא טוב בכלל,

הרופא אמר שנתכונן. אמרה לי אם אני רוצה לראות אותו פעם אחרונה אז כדאי שאני אגיע,

שלא יהיה מאוחר מידיי...

לא ידעתי אם זה עניין של יום יומיים או שבוע שבועיים.

התקשרתי לבת דודה שלי, נטלי, אמרתי לה שגם היא תבוא.

נפגשנו בגנדן אני נטלי ואמא שלה אספה אותי והיינו בדרך לבית חולים.

עצרנו קודם בבית של נטלי אספנו את דוד שלי(עוד דוד).

כשהיגענו ראיתי את אמא סבתא ודוד שלי, וגם אחותי הגיעה מאוחר יותר.

נכנסתי לחדר להגיד לכולם שלום, ופחדתי להיכנס, לא ידעתי איך סבא נראה.

נכנסתי, ראיתי אותו וקיבלנו הלם. אמרתי לכולם שלום ויצאתי מהחדר התהלכתי במסדרון ופרצתי בבכי איום.

אמא שלי אחריי תפסה אותי וחיבקה אותי..

הוא היה כלכך חלש עם מכשיר נשימה.. דוד שלי החזיק לו את היד.. היד השניה שלו הייתה על החזה. מרוב שהוא היה חלש היד שלו פשוט נפלה. זה נתן לי שוק כי סבא שלי היה בן אדם כלכך חזק ושמר על עצמו.

אפילו לא הצליח לדבר..

הרופא נכנס ואמר שרוצים לעשות לו טיפול: לנקות לו את הריאות כי היו מלאות במים כי הכבד שלו לא עובד.

הוציאו אותנו החוצה וסגרו את הדלת.

אחרי 5 דקות יצאו, אמרו שהם מחליטים לא לעשות, יכול להיות שהוא לא יצליח להחזיק מעמד, ובכלל, לא לעבור את הלילה הזה. נטלי התחילה לבכות ואמא שלי אחרייה.

ניכנסו לחדר שלו וכולנו היינו ליידו, סבא שלי בן אדם שלא אוהב להיות לבד, אמא שלי מדברת אליו "אבא תדע שכולנו אוהבים אותך כולם פה נטלי תומר קארין ג'ניה ג'ינוס אפשין פארזין כולם פה ואוהבים אותך" אלו היו הנשימות האחרונות שלו כבר.. מסתכל עליי ופעם על אחותי מעיף מבט, את העיניים הוא לא מסוגל לפתוח כבר.

דוד שלי לוחש לו דברים באוזן וכל נשימה ונשימה שלו הולכת ונחלשת... ואני לא מאמינה שבעוד כמה דקות הוא כבר לא יהיה, סבתא שלי כמעט התמוטטה אותו דבר אמא שלי.

וזהו. זה נגמר כבר.

יצאתי מהחדר כאילו לא קרה כלום. ניתקו אותו ממכשירים ומהכל.

ננכסנו לקחת את הדברים שלנו בחזרה.. אני רואה אותו שוכב שם לבד, באותה תנוחה, את סבא שלי.

ואני עדיין לא קולטת שהוא כבר מת. מת מת מת.

אני עדיין לא קולטת.

יום למחרת הייתה ההלוויה, שקד רביד ודנה באו איתי.

הביאו את הגופה, כולם היו בדרך לקבר.

רגע השיא שבאמת קלטתי שהוא כבר איננו, היה מתי ששמו את הגופה בקבר, וכשראיתי אותו מתחלק פנימה-לא בכוחות עצמו-זה כבר היה יותר מידיי בשבילי. הייתי לייד סבתא שלי, חיבקתי אותה ובכיתי.

זה היה יום ממש ממש קשה. שני הימים המוזרים בחיים שלי עד היום.

עדיין לא קולטת שהוא נפטר. שהוא לגמרי לגמרי -איננו-.

בנתיים אני מחכה שהשיבה תיגמר ולראות מה הלאה... אולי אז אני אקלוט את זה יותר טוב.

התמונה הזאת של הרגע האחרון שלו לא יוצאת לי מהראש...  איך שהוא התנשף הנשימות הכבדות האלו,

יחרטו לי בזיכרון לתמיד.