וואו.
זה היה שבוע מעייף במיוחד. והוא לא זז. הוא נמשך שנה!
לא ידעתי ששיבעה יכולה להיות ככה כלכך קשה, בשבילי זה היה במיוחד מבחינה פיזית.
וגם נפשית,במשך כל השיבעה לא בכיתי או משו כזה.. לא הרגשתי שאני מתגעגעת אליו או שמו..
אבל היה לי קשה גם במחינה נפשית-שנמאס לי.
בשלושה הימים האחרונים הגיעו פוווול אנשים! זה היה מן סעודה כזאת שני לילות רצופים. זה מצווה.
אז את צריכה לעזור, לשים, להביא, ללכת לקנות, והיה כלכך צפוף ואת בלחץ את צריכה למהר!
הבית שלי ושל סבתא שלי ממש קרובים. שתי דקות הליכה. כל הזמן ללכת הביתה להביא משו,
ללכת לחזור ללכת לחזור ללכת לחזור ועוד בחוווווום הזה!
היום, היום האחרון, אחרי שבוע, חלק הלכו להתחרץ בים אחרי שביקרנו בבית קברות שוב. הרי צריך לטבול במקווה או בים ואז להתקלח בבית לפני שיוצאים מאבלות ביום האחרון.
אני, בת דודה שלי, ועוד כמה מהמשפחה הלכנו אל סבתא שלי וניקינו ת'בית קירצפנו אותו. שמנו הכל בכביסה-כל הסדינים והכל..
לצאת מאבלות.
התחיל לכאוב לי אפילו איפה שהאפנדיציט חחח ניבהלתי כי הייתי מאושפזת בגלל זה פעם מחשש.
אבל דודה של אמא שלי אמרה שזה בגלל הלחץ והכל. והיא צודקת. אני מקווה שזה יעבור לי..
כל השבוע הזה היה גם כייף וגם עצוב.
אני לא צריכה להגיד למה היה עצוב. אז הכייף היה שראיתי את המשפחה שלי שלא ראיתי הרבה זמן וממש אבל ממש התגעגעתי אליהם.
לפני שבועיים בערך הסתכלתי בכמה אלבומי תמונות גדולים, רק באלבום הראשון שדיפדפתי בעמוד הראשון-פרצתי בבכי לא נורמלי. צרחתי בכל הבית. מזל שאף אחד לא היה בבית באמת. וזה הראה לי שאני ממש מתגעגעת אליהם כי אני לא בן אדם ש"מרגיש" שמתגעגע. אני מתגעגעת אבל עד שאני לא אראה את הבן אדם אני לא אבין את זה.
רק הסתכלתי בתמונה אחת והתמלאתי מהריקנות הזאת שחשתי.
ראיתי שבאמת יש לי משפחה גדולה ובסך הכל הייתי ילדה ממש שמחה שהיתי קטנה(ראיתי גם תמונות ישנות).
ראיתי את כל סדר הפסח שעשינו ביחד, הימי הולדת-כיבוי נרות, ראש השנה, היינו בטיולי סוף שבוע. משפחה שלמה!(20 איש לפחות או יותר), זה היה פשוט כלכך כייף פעם. הלוואי שנעשה את זה שוב בקרוב :]
ראיתי תמונות שלי שהייתי בערך בת 4 עם סבא שלי בים עם אמא אחותי וזה...
פשוט התמלאתי וקלטתי שכן יש לי משפחה וכן אוהבים אותי. כייף גדול. כמה שזה עצוב מה שקרה לסבא שלי, גם למדתי המון בשבוע הזה.
במשך כל השיבעה היה רב, שבא ודיבר ולימד אותנו כל מיני דברים שקשורים לאבלות או סיפורי מוסר השכל.
היה כייף להקשיב לו. הוא אמר, שגם אם בן אדם שיש לו הכל בחיים: כסף פרנסה ילדים פה שם, אכל ארוחת ערב/בוקר/צהריים והוא שבע לגמרי, אבל עדיין מרגיש רעב, הנשמה שלו רעבה. הנשמה רעבה ללימוד תורה היא רעבה לכל הקטע של הרוחניות וזה. זה דיבר אליי ממש וזה כלכך נכון. אל תחשבו "אויי איזה שטויות", אף אחד לא אמר שצריך לחזור בתשובה ולהיות דוסים. פשוט להתעניין יותר לשמור יותר לשאול יותר. וזה גם דיי כייף זה באמת מעניין, לא משעמם בכלל שתדעו לכם.
ובאמת, דוד של אמא שלי דתי ויש לו שני בנים תאומים בני 25, אחד דתי דתי, והשני גם, אבל ממש פחות. שניהם אוהבים תורה וזה. ותמיד שאנחנו נפגשים באירועים משפחתיים(לא עליינו עוד שיבעה רק אירועים משמחים) אנחנו מדברים על תורה קבלה וסיפורים כלכך מעניינים שקראו גם באמת. על ניסים וכל זה.
אני זוכרת תמיד שהייתי עם דנה בטלפון הייתי אומרת לה שמשעמם לי, אני מסתובבת סביב עצמי בבית ולא יודעת מה לעשות. כאילו אני להוטה לעשות משהו, לא יכולה לשבת בשקט! שהוא אמר את זה פתאום הבנתי, שזה מה שאני צריכה. ואחרי שדיברנו על כל זה ולמדתי קצת, הרגשתי רגועה ופחות בלחץ בהרבה יותר! דעו לכם שזה נכון.
היה לי כייף לפגוש אותם שוב, צחקנו, אכלנו ביחד, דיברנו.
ואני עדיין חושבת על סבא ומתגעגעת אליו.
הלוואי שנעשה הרבה אירועים משפחתיים ונתראה רק בשמחות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
~Jeni~