הבלוג של אורי הייטנר

שתי חלופות ניצבו בידי מפלגת העבודה לאחר תבוסתה בבחירות. האחת, ישיבה באופוזיציה, על מנת למצב עצמה כאלטרנטיבה לשלטון. תחת להיות הגלגל החמישי בממשלה, מנהיג המפלגה יהיה ראש האופוזיציה ויבנה את מנהיגותו הלאומית כמי שמייצג דרך שונה מזו של הממשלה החדשה והעומד בראשה. במילים אחרות – להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. בדרך זו תשתקם המפלגה ותחזור להיות רלוונטית כמפלגת שלטון פוטנציאלית, בדומה לתהליך שעבר הליכוד בקדנציה הקודמת. יש היגיון פוליטי רב בחלופה זו.

החלופה השניה היא הצטרפות לממשלת אחדות לאומית, שבה ישרת ברק כשר הביטחון. גם לחלופה זו הגיון רב – מדינת ישראל נמצאת במצב משברי, לנוכח האיום האיראני, המשך טרור הקסאמים מעזה, המשבר הכלכלי, מצבה הקשה של מערכת החינוך. סכנת הגרעין האיראני עלולה להעמיד את ישראל בפני אחת ההכרעות הגורליות בתולדותיה, אם לא הגורלית ביותר. ההחלטה האם לתקוף את איראן או להמנע מתקיפה, היא ברירה בין שתי חלופות שמחירן עלול להיות כבד ביותר. בשעה כזאת, האחריות מחייבת את כל הכוחות הפטריוטיים להתאחד, לשים בצד את חילוקי הדעות האידאולוגיים המפלגים ביניהם בסוגיות של ביצה שלא נולדה ולא תוולד בעתיד הנראה לעין, כמו שלום עם הפלשתינאים, ולהתמקד בהתמודדות משותפת עם הסכנה.

הניסיון מלמד אותנו, שכאשר פוליטיקאים נדרשים לבחור בין האינטרס הפוליטי לאינטרס הלאומי, לרוב האינטרס הפוליטי ידריך אותם. לכן, אין כל הפתעה בכך שמפלגת העבודה בחרה באופוזיציה.

והנה, ציפי לבני הבריזה למפלגת העבודה וקילקלה לה את התכניות. הרעיון של שיקום מפלגת העבודה באופוזיציה ובנייתה כאלטרנטיבה לשלטון, התבססה על ההנחה ש"קדימה" תכהן בממשלת אחדות בראשות נתניהו. כמפלגה המתיימרת להיות מפלגת מרכז, שהתחייבה בפני בוחריה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד (ומן הסתם לא היתה דורשת מהליכוד להמיר את דתו כדי להצטרף אליה, כמו דרישתה ממנו כדי ליצור אליבי להכשלת ממשלת האחדות), שלא כשלה בבחירות ואינה זקוקה לשיקום, היתה זו ציפיה טבעית. אולם משציפי לבני החליטה כאשר החליטה, היא טרפה למפלגת העבודה את הקלפים.

אהוד ברק (או מי שיבחר בפריימריס במפלגת העבודה) לא יהיה ראש האופוזיציה. הוא לא יהנה מהמעמד הממלכתי של ראש האופוזיציה, הוא לא יהנה ממעמד ציבורי כאלטרנטיבה לשלטון, הוא לא יעמוד בראש המחנה המציג דרך חלופית לדרכו של השלטון. את התפקידים האלה תמלא ציפי לבני.

וכך, מהדילמה האם להיות זנב לאריות או ראש לשועלים, מוצא עצמו אהוד ברק ומוצאת עצמה מפלגת העבודה כזנב לשועלים. הרי עצם השהיה באופוזיציה אינה מתכון לשיקום. ג'ומס יכול להעיד על כך ממקור ראשון.

אם ירצה ברק בכל זאת להתבלט כמנהיג אופוזיציוני, הוא יאלץ להקצין את עמדותיו ואת סגנונו, בנסיון להוכיח לציפי לבני "של מי גדול יותר". ציפי לבני, מצדה, לא פראיירית. בתחרות הזאת, בין מפלגת העבודה ל"קדימה", עלולה האופוזיציה להתדרדר לרדיקליות חסרת אחריות לאומית. אנו עלולים לראות זאת בקרוב מאוד, כאשר הממשלה החדשה תחליט להגיב על המשך טרור הקסאמים.

... ואולי בכל זאת אהוד ברק יתעשת, יגלה מנהיגות, יפסיק להיגרר אחרי האופיר פינסים למיניהם, ויוביל את מפלגת העבודה לממשלה? אני קצת נאיבי, כנראה.

 "חדשות הקיבוץ" *