הבלוג של אורי הייטנר

ליום הולדתו השישים של שלמה ארצי

בזיכרוני הראשון, מופיע שלמה ארצי באולם הגדול בשבט צופי ר"ג. ליל שבת, השכבה הבוגרת כולה, כמה מאות חבר'ה בכיתות ט'-י"ב וכמה חיילים שיצאו שבת והצטרפו, מילאו את האולם עד אפס מקום. עצם העובדה ששבט צופים יכול לממן מופע של שלמה ארצי, מסבירה ששלמה ארצי עוד לא היה שלמה ארצי. אבל הוא כן היה. הוא עוד לא כבש את קיסריה, אבל "צוותא" כבר הייתה שלו.

הייתי מאז באינספור הופעות. ובכל זאת, את הערב הזה אני זוכר היטב, את השירים שהוא שר, אפילו דברים שאמר בין השירים. היה זה לפני שלושים שנה, בדצמבר 1979. חודשים אחדים קודם לכן, הוציא ארצי את תקליטו הנפלא, האהוב עליי מכל תקליטיו, "דרכים". התקליט לא היה שחור, כמו כל תקליט, אלא כחול. למה? גימיק פרסומי. והשירים – נפלאים.

שלמה ארצי הופיע כשהוא חמוש בגיטרה, ועמו מלווה אחד, נדמה לי שקראו לו אצ'י. הוא שר את כל שירי "דרכים" והאלבום שקדם לו בשנה - "גבר הולך לאיבוד". הוא התבדח על עצמו, על מי שהיה לפני "גבר הולך לאיבוד". מן התקופה ההיא הוא שר שני שירים – "בשל תפוח" של ביאליק ו"דרך שתי נקודות" של יהודה עמיחי, לא לפני שהסביר שכאשר הקליט אותו, לפני 7 שנים, הוא לא באמת הבין אותו. הרגע המרגש ביותר, היה כששר את "אני נושא עמי", של אורלנד וזהבי, אותו יקליט כעבור שלוש שנים לתקליטו "מקום". באמצע השיר הוא נטש את המיקרופון וצעד לקדמת הבמה והמשיך לשיר בשקט בשקט. האולם, שהמה מאות בני נוער שמר על דומיה מוחלטת (כעבור שלושה חודשים, עשיתי פרודיה על הקטע הזה במסיבת פורים). וכשהוא שר את "פתאום שלא באת", הוא הסביר שאין לו מנעד קולי לגבהים של השיר, ואצ'י לחץ על טייפ, ממנו בקע קולו של גרי אקשטיין וכך הם ביצעו את הדואט.

למה דווקא את המופע הזה אני זוכר, על פרטי פרטיו? היה בו, בשלמה ארצי, משהו מיוחד, שחישמל את האוויר; איזה חום אנושי יוצא דופן, שיצר אינטראקציה נדירה בינו לבינינו, הקהל. אותו קסם ההופך עד היום את מופעיו בקיסריה לחוויה אינטימית.

בזיכרוני השני, בערך באותה תקופה, שוחחתי עם בחורה צעירה, קרובת משפחה. היא סיפרה לי על נסיעה לילית שלה, כשפתאום בקע מן הרדיו השיר "אל תוך העיר".

אל תוך העיר נופלים הכוכבים כולם עכשיו, / וריח לחם ופחים קופאים מקור. / אני יודע להבדיל היטב בין סתם כוכב / ובין שבר אור. // הרחובות הולכים לישון - כאילו אנשים, / חתולים עוברים, בדרך הראשית. / הדוושה במכונית עושה לי רעשים, / אולי היא שרה שיר. // זה לא נכון, איני חושש לומר שאת יפה, / את המילים, ימים רבים אני שומר. / העיר הזאת נרדמת ואולי אני עכשיו - / אומר מילים הרבה. // הרחובות הולכים לישון - כאילו אנשים, / חתולים עוברים, בדרך הראשית. / הדוושה במכונית עושה לי רעשים, / אולי היא שרה שיר. // אני נזכר עכשיו תביני, / כי היה לי טוב. / כשאין לי שיר, אני נזכר בך וחולם. / את מה שיש לומר, עכשיו, /  מחר אני אכתוב, / הנה היום עולה.

השיר הזה הציף אותה במחשבות ובגעגועים. היא עצרה את המכונית בצד הדרך ובכתה.

בזיכרוני השלישי, אני חייל בטירונות. אימונים מפרכים לאורך היום. אנו יושבים להפסקה קצרה, עם שקיעה, בחולות של משאבי שדה. כל אחד שוקע בהרהוריו. מתחילים לצוף הגעגועים לחברה. אני לחברה שלי, חבריי לחברות שלהם. אנו שוכבים עם הראשים על האפודים, ולפתע מתחיל מישהו לשיר "פתאום כשלא באת / אני רציתי כל כך" ומישהו מצטרף אליו "ופתאום כשלא באת, / נעשה לי קר" וכולנו הצטרפנו "והדלקתי את האור בחדר הסמוך, / וחיכיתי לך שעות בלי אויר וגוף". ומאותו היום ועד סוף הטירונות, זה היה השיר שלנו. הערב החל לרדת, הגעגועים החלו לעלות והשיר כמו הזדמר לנו מעצמו: "אחר כך גלשה התקרה לרצפה, / והשחקים נמלאו ציפור, / ונסעתי רחוק כמו יונה של בר, / והייתי חולם והייתי ער". זה היה השיר שלנו, זה היה השיר שלי; שיר הגעגועים, שיר הנחמה.

בזיכרוני הרביעי, השנה היא כבר 1986. חודשים אחדים לפני כן, חוויתי פרידה קשה וכואבת מאהבת נעוריי, לאחר שנים רבות של חברות ושל אהבה גדולה, שטרם חלפה באותם הימים. הכאב היה גדול. ובאותה שנה הוציא שלמה ארצי את תקליטו "לילה לא שקט". כל היום עבדתי, עבדתי קשה, מילאתי תפקידים, הייתי פעיל ועסוק והמחשבות היו ממני והלאה. ובלילה, כשהגעתי הביתה, אל בין הקירות של חדר הרווקים הקיבוצי המיותם, הגעגועים והזיכרונות והכאב הציפו אותי לעוד ועוד ועוד ... לילות לא שקטים. ובאותם הימים, התנחמתי בתקליט הזה, ששורות רבות בתוכו ביטאו את רגשותיי. מידי לילה, פעם ועוד פעם הנחתי את התקליט על הפטיפון, ושרתי עם שלמה ארצי "אני אקדח טעון געגועים / וזה חוזר, את מבינה / חוזר אליי בחדר / כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע". ושרנו יחד "אם לא נגור ביחד איזה שבוע / הזיכרונות שלי יציפו את החדרים... אם לא נגור ביחד / אחרי שעתיים / אני אמות מפחד ותשוקה". ושרנו בדואט – "כשנהיה בני ארבעים נוכל / לחזור להיות רומנטיים / כמו שהיינו אז לפני שנים רבות / ובינתיים רק בשיר אחד / בלי משמעות דמעתי / לא בכיתי / לא נעים לבכות". הצטרפתי לשלמה ארצי ב"לא כעסתי / בין הצלחה לבין כישלון יש אכזבה / התכנסתי / ביני ובינך יש עוד מקום / גם זו לטובה". ושלמה ארצי הצטרף אליי ב"ירח לא נופל כך בלי סיבה / הוא פשוט נתפס / מובס בתוך ענן. / ואני מקור קופא, מת לאהבה / וחוזר אליך, אם את עוד ישנה". ואנו מתגעגעים יחד "ליד הבית שגרתי בו / הייתה לי פעם אהבה / זה לא מקרה שעברתי פה... רק מטורף חוזר רעב אל נעוריו... אל הבית שגרתי בו, אל אותן ההתחלות / זה לא מקרה שעברתי פה. / פה שקט. / אצלי כבר לא".

ואח"כ היה קצת בון טון בסביבתי להתנשא על שלמה ארצי. ב"דבר אחר" הייתה פרודיה נפלאה על ראיון חושפני שערורייתי עם הזמר הסלב (מילה שטרם הומצאה אז). את "תחת שמי ים התיכון" כינינו "שיר התחת". הוא היה קצת מיינסטרים מידי, קצת שמאלצי. והרי השירים שלו הם "בליל של מילים". ואת "חתולים מחשבים את קצם לאחור" כבר הזכרנו? וגם אצלי, שלמה ארצי ירד למקום נמוך יותר ברשימה. צצו אמנים חדשים. לא תמיד אהבתי את שיריו החדשים. ואם מהגוורדיה הוותיקה שמרתי אמונים לנורית גלרון ולשלום חנוך, לאריק איינשטיין ולחווה אלברשטיין ליהודית רביץ ולמאיר אריאל, לשלמה גרוניך ולמתי כספי, משלמה ארצי קצת התרחקתי.

ובכל זאת, יש לו מקום חם מאוד בלבי, כי מעט אמנים ידעו ברגעים קשים בחיי להיות לי לנחמה ומעט שירים ידעו כך לבטא את רגשותיי. בליל של מילים? שירים לא מובנים? לא תמיד חייבים להבין את השיר. לפעמים די להרגיש את השיר. ואת השירים של שלמה ארצי הרגשתי (גם אם עד היום איני מבין כיצד חתולים מחשבים את קצם לאחור).

* BSH