הבלוג של אורי הייטנר

קיבוצי, אורטל, שרוי מזה למעלה מחודש במשבר קשה, הקשה בתולדותיו. משבר חברתי, שכמוהו רבים ביישובים קטנים, בקהילות רבות. לכן, אני רואה בו נושא שיש בו עניין ציבורי. בעקבות פניה של חברים בקיבוץ, מחקתי מהבלוג שלושה מאמרים שבהם התייחסתי למשבר, ולא פירסמתי מאמר רביעי שפורסם אתמול בעלון הקיבוץ. איני מקבל את הגישה החרדית של "לא חשוב אם הבית בוער, העיקר שהשכנים לא ידעו", אך החלטתי להתחשב בבקשות של חברים וברגשותיהם. מאחר ובמאמר זה איני נוגע אישית בחברים בקיבוץ, והוא עוסק בסוגיית הקיבוץ השיתופי, החלטתי לפרסמו כאן.

אירועי נובמבר השחור הנחיתו מכה אנושה לאורטל כקיבוץ שיתופי. אם אורטל תופרט, יוכל כל אחד ואחד ממצביעי הנגד להכריז: "בקלפי ייסדתי את הקיבוץ המופרט".

אומר חבר: איזו מין שותפות זאת? עם מי? עם מי שכל כך שונאים אותי ואת חבריי, ומוכנים להפיל את אורטל לתהום, ובלבד שיוכלו ללקק את האצבעות אחרי הפגיעה בי ובחבריי? לא רוצה להיות שותף שלהם.

אומר חבר אחר: כל חיי אני עובד קשה, עובד שעות רבות בכל יום, תורם משכורת יפה ומכובדת לקופה המשותפת ובנוסף לכך משקיע מזמני לצורכי הציבור, בעשיה חברתית התנדבותית. לעומתי, Y בקושי עושה את השמונה שעות שלו, תרומתו לקופה המשותפת מגרדת בקושי את שכר המינימום ואינו נוקף אצבע למען הכלל. עד כה הייתי מוכן לספוג זאת. אבל עכשיו?! כשכך הוא פוגע בי, בחבריי, באורטל?! לא עוד! עד כאן!

חבר נוסף אומר: אני מאמין ברעיון הנשגב של הקיבוץ השיתופי, המבוסס על חברות, על אמון הדדי, על כבוד הדדי, על ערבות הדדית, על אנושיות. כשכל זה נשבר, מה הטעם?

ועוד חבר אומר: במשך 30 שנה סחבתי על גבי את Z ועכשיו הוא תקע לי סכין בגב. זאת שותפות?

אומרת חברה: השותפות היא רעיון נפלא. אני רוצה לחיות בקיבוץ שיתופי. אבל עוד יש לי שותפים?

את הדברים האלה לא אומרים מי שתמכו בהפרטה לפני רעידת האדמה, ושניתן להאשים אותם שתפסו עליה טרמפ כדי לקדם את האג'נדה שלהם. את הדברים האלה אומרים שיתופניקים בנשמה, כלומר לא שיתופניקים מתוך כדאיות אישית כלכלית, אלא מתוך אמונה בדרך ונכונות לשלם למענה את המחיר האישי והכלכלי. אנשים, שחשו החודש שהקרקע עליה בנינו את חיינו השיתופיים נשמטה מתחת לרגלינו. אנשים שחשו, שבהצבעה על משפחת פרייליך תם עידן התמימות שלנו.

ברמה הרגשית, גם אני נמצא במקומות הללו. אך איני מכפיף את אמונותיי בנוגע לדרך בה ראוי וטוב לחיות, לרגשות הקשים. המסקנה שלי אחרת לגמרי.

****

שמעתי בשבועות האחרונים חברים שאמרו, שבאירוע הקשה שחווינו, הסתיים פרק יפה בתולדות אורטל. עם סיומו של הפרק הזה, מיצינו את חיינו השיתופיים. כל ניסיון להחיות אותם, יהיה מלאכותי וככזה הוא חסר ערך. אם אנו רוצים להציל את קהילת אורטל, יש לבנות אותה מחדש, בדרך אחרת. בדרך שאינה שיתופית עוד.

לדעתי, זו אשליה. כמו כל אשליה, היא מסוכנת, כי אם נלך בה, לא נמצא עצמנו במקום טוב יותר, אלא במקום רע יותר.

מה שקרה לנו, אינו נובע כלל וכלל מהיותנו קיבוץ שיתופי. בעיות של קבוצות ומחנות, של תחושות קיפוח, אמיתיות או דמיוניות, תחושות מירמור מוצדקות או מתוך בחירה, עלולות להביא לידי משברים קשים כל יישוב קטן, כל קהילה. הן קיימות בקיבוצים מופרטים, הן קיימות במושבים, הן קיימות ביישובים קהילתיים. יש מקומות בהם משברים כאלה קשים הרבה יותר מאצלנו, ואף גלשו לאלימות פיסית.

כיוון שהבעיות החברתיות שלנו אינן נובעות מהשיתוף, ביטול השותפות לא יפתור אותן. להיפך, זהו צעד שעלול רק להחריף את השבר. שינוי הנובע מתוך מצוקה וחולשה הוא תמיד שינוי לרעה. אם נפריט את עצמנו בלי לטפל במורסה החברתית, מתוך אשליה שבכך תיפתרנה בעיותינו, נמצא את עצמנו בבוקר שלמחרת מוכים וחבולים, שרויים במשבר עמוק הרבה יותר.

הזוגיות שלנו נקלעה למשבר קשה מאוד. אם לא נתמודד איתה באומץ, לא יעזרו פתרונות קסם כמו לעשות רמונט בבית, לעבור דירה, לעשות ילד חדש או לעבור ל"זוגיות פתוחה". במצב זה האפשרויות הן להתגרש או לעשות שלום בית. מאחר ואנו רוצים להמשיך לחיות באורטל, אין לנו ברירה, אלא שלום בית.

****

אם לא נצליח להתמודד עם המשבר החברתי, יהיה לנו רע מאוד בכל דרך חיים – כקיבוץ שיתופי, חצי שיתופי, מופרט או כיישוב קהילתי. לכן, יש להפריד בין טיפול הזוגיות הקהילתי לבין הדיון על אורחות החיים.

עלינו לטפל במשבר החברתי כאילו אין דיון על אורחות החיים ולדון באורחות החיים כאילו אין משבר חברתי. ההפרדה הזאת קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרית, אך בלעדיה לא נוכל לקבל החלטות נכונות.

ומאחר ואני מאמין שניתן לאחות את הקרעים ולבנות מחדש את הקהילה (לא באמצעות טיוח והתעלמות, אלא באמצעות דיון נוקב ואמיתי), בדיון על אורחות החיים, לא אנסה לעצב את הקהילה מתוך הכאב והכעס על מה שקרה לנו לאחרונה, אלא מתוך מחשבה מהי הדרך הנכונה לחיות בה, בקהילה שהתמודדה בהצלחה עם המשבר והגיעה לשלום בית.

****

אני מאמין שדרך החיים הטובה ביותר והצודקת ביותר, היא הקיבוץ השיתופי.

האם קיבוץ שיתופי בכל מחיר, בכל מקרה?

לא. גם את הרעיון הזה אני מכפיף לרצון בשלום בית.

יש באורטל אנשים לא מעטים, שלדאבוני הרב אינם מאמינים עוד בדרך השיתופית. אלה אנשים היקרים לי מאוד, באופן אישי וכחבר אורטל, וחשוב לי מאוד להגיע איתם להסכמות אודות דרך חיינו המשותפת. הרי אין טעם לחיי שיתוף שאינם מתוך רצון משותף.

לכן, עוד לפני רעידת האדמה, הייתי שותף לניסיון להגיע להסכמות. אני שותף לניסיון לבנות מודל של פשרה, שעמו יוכלו לחיות יחד אנשים הדוגלים כמוני בדרך השיתופית ואנשים הדוגלים בדרך ההפרטה. לגבש יחד דרך, שלא תהיה הקיבוץ השיתופי בו אני מאמין, ולא הקיבוץ המופרט. דרך חדשה, מקורית ויצירתית, שבה כל אחד יוותר על חלק מחלומו כדי לפנות מקום לחלומו של האחר; דרך שבה כל אחד יוכל להגשים חלק משמעותי מחלומו. אני מאמין שהדבר אפשרי.

****

בכל דמוקרטיה, יש מי שמנצלים אותה לרעה.

בכל חופש יש מי שנוטלים את החופש לפגוע באחר.

בכל אמון ניתן למעול.

אז מה? בגלל זה צריך לוותר על הדמוקרטיה, על החופש, על האמון?

הדרך השיתופית שלנו ספגה מכה איומה. אז מה? בגלל זה צריך לוותר על השיתוף?

בין "יצר לב האדם רע מנעוריו", לבין "שחקי כי באדם אאמין / כי עודני מאמין בך", אני בוחר באמונה באדם.

מידף - עלון קיבוץ אורטל