הבלוג של אורי הייטנר

לזכרו של מורי ורבי אברהם אדרת

מייסד בית הכנסת הקיבוצי באיילת השחר

רבים הסיפורים של ישראלים חילונים, שבביקור בחו"ל במשלחת נוער, משלחת צה"ל או בתפקיד ייצוגי זה או אחר, נקלעו לראשונה בחייהם לבית כנסת, נקראו לעלות לתורה ו... בלעו את לשונם. הם לא ידעו מימינם ומשמאלם, לא הבינו לאן נקלעו ומה עושים עם זה...

מעבר לבושה האישית, זו חרפה לאומית. האם המדינה היהודית קמה כדי לנתק את היהודי מיהדותו, מתרבותו?

כן, המהפכה הציונית בהחלט נועדה לחולל מהפכה בחיי היהודי – כקולקטיב וכיחיד. היא שאפה ליצור יהודי החי במולדתו, במדינתו הריבונית, היודע להגן על עצמו, שאינו תלוי באחרים; אנטיתזה לפאסיביות שאפיינה את היהודים בגלות. הציונות, ברובה, היא גם תוצר של החילון שעבר על יהדות אירופה, במקביל לחילון שעבר על אירופה הנוצרית. אולם חילון – אין פירושו התנתקות מהתרבות הלאומית. הרי תרבות לאומית היא הכרח בקימומה של אומה. ואכן, אחד העם, ביאליק, גורדון ואחרים מהוגי הציונות, הציבו את התחדשותה של התרבות היהודית כאחד המרכיבים המרכזיים של הציונות. אך אין ספק, שבקרב הציונות החילונית, נוצר נתק בין ההוויה הארצישראלית ואח"כ הישראלית לבין התרבות היהודית.

הנתק המובהק ביותר היה בקיבוץ. בקיבוץ נוצרה יצירה יהודית מקורית נפלאה, המחוברת בעבותות למקורות ישראל, כמו סדר הפסח הקיבוצי, חג הביכורים ועוד. אך לצד יצירה זו, יש להודות, שבאופן כללי, הקיבוץ היה אוונגרד בהתנתקות מכל מה שהריח "דתיות" ובכריתת גט ממסורת ישראל. יתכן שהסיבה לכך היא להט המרד בגולה ובגלותיות – מאחר והקהילה היהודית בגולה נבנתה סביב המסורת, המרד בגולה כלל מרד ביהדות. יתכן שהגשמת האידיאולוגיה הציונית והסוציאליסטית הייתה כה תובענית, עד שלא הותירה מקום גם למסורת היהודית ושימשה לה כתחליף; "דת העבודה" (אגב, סילוף גישתו של גורדון), "חדר האוכל הוא בית הכנסת שלנו" וכו'. והתוצאה? המהפכה התברגנה, הקיבוץ מופרט, מרבית הקיבוצים משילים מעליהם את האידיאולוגיה. ומה שנשאר הוא ראש קרח מכאן ומכאן; לא מסורת יהודית ולא אלטרנטיבה של תרבות יהודית חלופית, לא חדר אוכל ולא בית כנסת.

והנה, בקיבוץ מרחביה – קיבוצו של "האדמו"ר" מאיר יערי, סוערות הרוחות. הקיבוץ הופרט לפני עשור. הקיבוץ הקים לצדו שכונה קהילתית. ומה נשאר מהדרך? אנטי דתיות ואנטי מסורתיות. ולפתע הקיבוץ קם על רגליו האחוריות, ויוצא למלחמה ברצונם של תושבי ההרחבה להקים בית כנסת במרחביה.

"אנחנו חיים בחברה חילונית, חופשית", אומרת הח"כית לשעבר אמירה סרטני. מדוע חברה חופשית אינה יכולה להיות סובלנית כלפי ציבור החי עמה ביישוב, שבית כנסת הוא צורך חיים, צורך תרבותי בשבילו, והיא מסרבת לאפשר את הקמתו? "אני חוששת שמדובר בצעד ראשון לקראת נוספים שיבואו בהמשך: סגירת מפעל בשבת, סגירת כבישים, מקווה". כל כך מזכיר את הפשקווילים של העדה החרדית. הפחד הקמאי מכל מה ששונה. אם רק נתיר את הרצועה, הכל ילך לטמיון. עוד עלולים לסגור לנו את המפעל בשבת – להחריב את בית מקדשנו. "כל אחד מוזמן לעשות בביתו כרצונו", מגלה סרטני רוחב לב מרשים בנדיבותו, "אבל לא במרחב הציבורי השייך לכולם". לכולם... חוץ מתושבי השכונה הקהילתית הרוצים בית כנסת ומניין ולא להתפלל כאנוסים בבתיהם.

אך לא נדרשתי למאמר זה כדי להתייחס לגישה האנטי דמוקרטית, אנטי ליברלית, אנטי הומניסטית ובלתי חופשית בעליל שמגלים סרטני וחבריה, אלא כדי לעסוק בשאלה מהותית יותר, בעבורי – מהות העדרו של בית כנסת מחצרו של קיבוץ.

לאורך אלפי שנים, אין קהילה יהודית, אין יישוב יהודי, שאין בו בית כנסת. עד לפני 200 שנה, כל היהודים היו מסורתיים, בית הכנסת היה מסורתי. במאתיים השנים האחרונות התפצלה היהדות לזרמים שונים – קם הזרם הרפורמי, בעקבותיו – האורתודוכסי, לאחר מכן הזרם הקונסרבטיבי שמרד בזרם הרפורמי. במהלך השנים רבים מאוד מן היהודים היו לחילונים, בגולה ובארץ. באופן אישי, ישראלים רבים מדירים רגליהם מבית כנסת כלשהו, למעט בבר המצווה ויש מי שגם אותה אינם מקיימים. אך דבר אחד נשמר לאורך כל השנים – אין כמעט קהילה יהודית שאין לפחות בית כנסת אחד במרכזה. בסביבה החילונית ביותר בכל עיר בישראל, קיימים בתי כנסת של עדות שונות, של שכונות שונות. כל קהילה יהודית בעולם קשורה לזרם כלשהו ובמרכזה – בית כנסת. רק אנו, התנועה הקיבוצית, יצרנו פטנט מיוחד – קהילה יהודית שאין בה בית כנסת. בעיניי, יישוב יהודי שאין בו בית כנסת, הוא יישוב נכה.

בקיבוצי, אורטל, אין מבנה של בית כנסת, לצערי. אולם מועדון היישוב משמש כבית כנסת בתפילות יום הכיפורים, בעליה לתורה של בני המצווה, בתפילות אבלות ואזכרה ובאירועים נוספים. זה לא ממש בית כנסת, אך יש בכך איזשהו תחליף. לצערי, רוב התפילות המתקיימות בבית הכנסת הן אורתודוכסיות. הסיבה לכך היא שילוב בין רצונם של חברים להתחבר לגרסא דינקותא המשפחתית שלהם, המסורתית, לבין בורות וחוסר ידיעה של חברים איך ליצור משהו אחר, שלנו, בלי להסתמך על "אלה שיודעים", על "היהודים האוטנטיים". לשמחתי, בשנים האחרונות, יש אצלנו יותר ויותר תפילות אלטרנטיביות, שיש בהן יצירה יהודית תרבותית משלנו ולא "היום יבואו אלינו היהודים האמיתיים ואנחנו נהיה יהודים ליום אחד".

לאחרונה מטרידה אותי המחשבה, איך הייתה מתפתחת התנועה הקיבוצית, מה היה קורה לקיבוץ, אילו היה יישוב עם בית כנסת? אין כוונתי רק למבנה הפיסי של בית הכנסת, אלא כסמל – אילו התנועה הקיבוצית לא הייתה מנוכרת למסורת היהודית. איך הייתה מתפתחת התנועה הקיבוצית, אילו שאבה את ערכי הצדק החברתי, שוויון ערך האדם, השיתופיות, הערבות ההדדית פחות מן ה"איזמים" למיניהם ויותר ממורשת היהדות? איך היה מתפתח הקשר בין הקיבוץ לבין הסביבה, אילו השפה שהיה מדבר הייתה יהודית יותר? האם גם אז הייתה החברה הישראלית מתנכרת לקיבוץ? האם גם אז היה הקיבוץ מאבד את נכסיו האידיאולוגיים, את נפשו ואת דרכו? 

* "שווים", "חדשות בן עזר"