הבלוג של אורי הייטנר

גישתי לחוק משאל עם, שהכנסת איפשרה את המשך חקיקתו, אמביוולנטית. מן הראוי היה, שלא יופיע בספר החוקים של מדינת ישראל חוק, המסדיר דרך לנסיגה משטחים שבריבונותה. מן הראוי היה, שלא תהיה כל אופציה חוקית לנסיגה כזאת. אולם במציאות הפוליטית המטורפת של מדינת ישראל, שבה ממשלות מנסות להתנקש בריבונות המדינה, כנראה שאין מנוס ממכשול דמוקרטי זה בפני נסיגה.

את העם אי אפשר לשחד במיצובישי; אי אפשר לאיים עליו בפיטורין או לקנות אותו במינויים. לכן, כל עוד קיים איום פוליטי על עתיד הגולן, מן הראוי לחשק את ריבונות ישראל על הגולן, בצורך בהכרעת העם.

מתנגדי החוק מציגים טענה מוזרה מאוד נגדו – משאל עם ... אינו דמוקרטי. משאל עם, הם טוענים, סותר את צורת המשטר הפרלמנטרית. קשה לדמיין טיעון אורוויליאני יותר מן הטיעון שהענקת זכות לעם להכריע בסוגיה לאומית כה מרכזית, אינה דמוקרטית. מה דמוקרטי יותר מכך?

סותר את המשטר הפרלמנטרי?! מעניין שבבריטניה, אם הפרלמנטריזם, לא שמעו על כך. מעניין שבצרפת, בגרמניה, בבלגיה, בסקנדינביה, דמוקרטיות פרלמנטריות למופת, רואים במשאל עם חלק מאורח חייהם הדמוקרטי. כל ההחלטות המרכזיות אודות הקמת האיחוד האירופי, התקבלו במשאלי עם במדינות האיחוד. אם כך סוגיות של כרסום קל בריבונות, כמו ויתור על מטבע לאומית ואימוץ מטבע אירופית, קל וחומר כשמדובר בנסיגה מחבל ארץ ריבוני והעברתו לריבונות זרה. הטענה הזאת אינה רצינית, היא מגוחכת.

היעדרותם של שרים ממפלגת העבודה מן ההצבעה, התבטאויותיו של אהוד ברק בגנות החוק וההתקפות עליו בתוך מפלגת העבודה בעקבות הצבעתו בעד החוק, מוזרות מאוד.

מפלגת העבודה נוהגת להתהדר ב"מורשת רבין". כדאי לזכור, ששעה שרבין קיים מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, הוא יזם משאל עם. בינואר 1994, שיגר רבין את סגן שר הביטחון מוטה גור להודיע רשמית מעל במת הכנסת, שאם תהיה נסיגה מהגולן יובא הנושא למשאל עם. בבחירות 1996, מחוייב למורשת רבין, שמעון פרס חזר על אותה התחייבות. גם אהוד ברק חזר על ההתחייבות הזאת בבחירות 1999, ודבק בה לאורך הקדנציה שלו כראש הממשלה, בה ניסה בכל מאודו להגיע להסכם עם אסד על נסיגה מהגולן. בכנסת הקודמת, זמן קצר לפני הבחירות, מפלגת העבודה בראשותו תמכה בחוק משאל העם בקריאה ראשונה ואף הטילה משמעת סיעתית בתמיכה בחוק. מה קרה? האם הרצון של מורדי מפלגת העבודה להפוך אותה ליותר מרצ ממרצ וההיגררות של רבים מחברי הסיעה אחרי המורדים, מחייבת את העבודה יותר ממורשתו של יצחק רבין?

כל הטיעונים נגד החוק אינם אלא תירוצים. יש סיבה אחת, אחת – ואין בלתה, להתנגד למשאל העם. ניתן לתמצת את הסיבה הזאת בשלוש מילים: העם עם הגולן.

ההתנגדות למשאל עם באה ממקום של אובססיה לנסיגה מהגולן המהולה בהכרה במציאות, שרצון העם הוא שהגולן ישאר ישראלי. מי שמפחד מהכרעת העם, רוצה למנוע מן העם את זכותו להחליט. השימוש במושג "דמוקרטיה" כדי לתרץ את ההתנגדות הזאת, מוציא שם רע לציניות.

* "ישראל היום"