הבלוג של אורי הייטנר

בי"א באדר מלאו עשר שנים למותו של מורי ורבי אברהם אדרת זצ"ל, חבר קיבוץ איילת השחר ומי שהנחה את החוג "תוכן בחג" באורטל (בביתו של מאיר י'). את המאמר כתבתי ימים אחדים אחרי מותו, והוא פורסם בחוברת זיכרון שהוציאה משפחת המנוח.

****

לפני שנים אחדות, והוא בן קרוב ל-80, עבד אברהם אדרת, כבכל בוקר, בבית העלמין של קיבוצו איילת השחר, ולפתע הותקף בידי שור שנכנס למקום. אברהם אחז בשור המשתולל בקרניו שעה ארוכה, ורק כשהגיע כמעט לידי אפיסת כוחות, הרפה מקרני השור, הפיל עצמו על האדמה והתחזה למת. השור, שדימה אותו למת – עזבו. אברהם שכב שעות ארוכות ודימם, אך ניצל בזכות תלמידו האהוב שבא לבקרו ולא הרפה עד שמצאו בבית העלמין. אברהם לא נרפא מפצעיו וסבל רבות מכאבים עזים. אף על פי כן, וחרף גילו המופלג, המשיך אברהם להשכים מידי בוקר לעבודה פיסית קשה בבית העלמין, במשך שעות רבות ביום – לא "שעות קשיש", אלא אף יותר משעות העבודה התקניות.

יש בסיפור זה, אולי אחד האירועים החשובים בחייו של אברהם, כדי להעיד על האיש, על אופיו, על אישיותו. העובדה שהאירוע התרחש במקום לו הקדיש את רוב זמנו בשנים האחרונות. היאחזותו בחיים והמאבק העיקש של מי שלא נכנע ל"גורל" ולא הרים ידיים במצב שנראה חסר סיכוי. העובדה שהמוח המשיך לפעול בצלילות, ללא איבוד עשתונות, גם בשעה כה קשה וסוערת, ואיפשר לו קבלת החלטות שהשאירו אותו בחיים. המאבק והניצחון מול יריב חזק ממנו בהרבה בכוחותיו הפיסיים, בזכות כוחותיו הרוחניים שעמדו לו בשעתו הקשה. העובדה שניצל בידי אחד מאלפי תלמידיו, שחבים לו כה הרבה על התורה שהנחיל להם. העובדה שלא אמר נואש, אלא שב והמשיך באורח החיים בו הוא האמין, והמשיך לעבוד בעבודתו, גם כאשר גופו החל לבגוד בו. מבחינה סימבולית המצב בו אברהם שמר על חייו כאשר אחז בשור בקרניו – היא המסמלת ביותר את האיש. כי אברהם היה אדם שבכל נושא שחשוב היה לו (ואיזה נושא לא היה חשוב לו?), זו הייתה דרכו – לאחוז את השור בקרניו.

אברהם סלד מזיוף, מהתייפיפות, מהליכה סחור סחור, מהעדפת התפל על העיקר, מהתפשרות על עקרונות, מאחיזה בעמדות בשל הפופולריות שלהן, מהתחמקות ממאבק על מה שאדם מאמין בו, מעריקה מהתמודדות עם הבעיות האמיתיות. בקיצור – הוא סלד מן השקר ומתרבות השקר. בשנותיו האחרונות, חש אברהם שהוא חי בתוך תרבות של שקר; כך פרש את הנעשה במדינה, בחברה הישראלית, בתנועה הקיבוצית ובקיבוצו. והוא – בשלו. אברהם העדיף לשחות נגד הזרם, לדבוק באמונתו ובדרכו, להסתכן במודע אף בכך שיחשב טרחן, מתוך אמונה שבדרכו הוא נאחז בחיים; בחיים של ערך.

הוא ראה בכאב את המתרחש בחברה הישראלית, את הנסיגה מערכי הציונות, את בריחת הציבור החילוני מתרבות יהודית ואת השמרנות המאובנת וההסתגרות של הציבור הדתי, את הרדידות התרבותית והבריחה מהיותנו עם הספר, את השינויים בקיבוץ שראה בהם התפרקות הקיבוץ, את הסכמי אוסלו והנסיגה משטחי א"י, את רעיון המזה"ת החדש, שבו ראה אובדן זהות ופתח להתבוללות. הוא כאב את שראה, נאבק, התווכח. גם מי שלא הסכים עם עמדותיו, ידע שקשה להתמודד עם אמיתות רבות שהשמיע. טיעוניו של אברהם תמיד מקוריים, אינם מקובלים ואינם נשמעים בשיח הציבורי. אין הם מסוג הטיעונים שניתן לשלוף להם תשובה מוכנה, מתוך הרגל. גם מי שאינו מסכים עמו, אינו יכול שלא להתמודד עם השאלות הקשות שהציג. כי אברהם תמיד אחז את השור בקרניו, וירד לשורשים העמוקים ביותר של כל סוגיה, ללוז של כל בעיה, ולא קל היה לסתור את האמת הפנימית ואת המבנה הלוגי של עמדותיו.

אברהם, הגם שהיה קנאי לרעיון הקיבוצי ולערכי שיתוף וקומונה, היה אינדבדואליסט. הוא שמח להתחלק עם חבריו בכל, היה נטול כל נטיות חומרניות ובורגניות, שמח לשתף את כל מי שהיה מוכן להאזין לו בידע האנציקלופדיסטי שלו וברעיונותיו המקוריים והמעניינים. אך בדרך חייו ובעיקר באורח מחשבתו היה אינדבדואליסט. לא היה דבר רחוק ממנו, מן הקולקטיביות הרעיונית. על עצמאותו הרוחנית והאינטלקטואלית שמר בקנאות כל חייו.

אברהם שמר בקנאות גם על אורח חייו הפיסי – הטבעונות ועבודת הכפיים. מעטים המקרים בהם ענקי רוח עוסקים במלאכת כפיים, ולבטח שנים כה רבות. אברהם, לצד עבודתו הרוחנית והחינוכית, התמיד בעבודתו הפיסית, בטיפוח הנוי. וכמו בכל דבר, לא רק במסירות, אלא גם ברכישת ידע רב, ובהנחלת הידע הזה לתלמידים. ולא רק ידע מקצועי בתורת הנוי, אלא גם ידע ערכי, במהות האסתטיקה של יישוב, במהות היהודית של הנוי, ותענוג היה לשמוע ממנו שיעור על ט"ו בשבט, על ערך הנוי, על ערך העץ, על ערך העץ ביהדות ואף על הקשר בין סמל המנורה (נושא לו הקדיש, יחד עם רעו אריה בן גוריון ז"ל, את שנותיו האחרונות, במחקר מונומנטלי) לבין העץ. מי שהאזין לאברהם בנושא זה הבין את "כי האדם עץ השדה" לא כסיסמה בעלמא, אלא כמהות חיים. מתוצאות עבודתו בנוי, ניתן ליהנות בכל ביקור בקיבוצו היפה.

גם אורח חייו הטבעוני היה מבוסס על מחשבה רבה, על לימוד, על ידע ועל עקרונות. גם לנושא זה מצא שורשים עמוקים בפילוסופיה העולמית, אך גם ביהדות; אפילו בתורתו הרפואית של הרמב"ם. אברהם דגל בעליל ברעיון של "נפש בריאה בגוף בריא", והאמין שיזכה לאריכות ימים מופלגת בזכות אורח חייו. ויתכן שאלמלא התאונה – התקרית עם השור הנוגח, שממנה לא התאושש, אכן היה מאריך עוד שנים רבות, כפי שהאמין.

האם אברהם היה אדם דתי? האם היה חילוני? בשום אופן אי אפשר לראות באברהם אדם חילוני. הרליגיוזיות הייתה מרכיב מרכזי בדמותו, והוא שחה בים היהדות לא כאפיקורס המכיר את היהדות למען הידע, אלא שאב ממנה את אורח חייו ואת עולמו הרוחני והתרבותי. לבטח אברהם לא היה אדם דתי אורתודוכסי במובן המקובל. הוא לא קיבל דברים כפשוטם, הוא חקר וחיפש דרכים שונות, חדשות, ביהדות. הוא ראה באורתודוכסיה שמרנות כמעט קראית. הוא ראה ביהדות דת ותרבות חיות ומתפתחות. הוא האמין שהתחדשותה היא תנאי הכרחי לקיומה. אברהם לא היה רפורמי (הוא ראה ברפורמה חקיינות זולה של סממנים נוצריים) וגם לא קונסרבטיבי. האינדבדואליזם  הרוחני שלו לא איפשר לו להיות מתוייג בזרם רוחני. בעיניי, אברהם היה זרם ביהדות, פשוטו כמשמעו.

תקצר היריעה לאפיין את מהות זרם אדרת ביהדות, ואנסה להצביע על קצה המזלג על שניים מן המאפיינים העיקריים שלו. אברהם ראה ביבנה ובחכמיה את המהפכה המכוננת של היהדות. שלא כמו האורתודוכסיה, הוא לא ראה בתורת יבנה רק פרשנות לדורות הקודמים לה, הגדולים ממנה, אלא מהפכה, שבנתה יהדות חדשה, טובה יותר, על חורבות יהדות של כוהנים וקורבנות (על כך כתב את ספרו המונומנטלי, עיבוד של הדוקטורט שלו, "מחורבן לתקומה"). הוא ראה ביבנה את הפיכתה של דת כוהנית לדת רוחנית, אמיתית, שאפשרה את הקיום היהודי חרף חורבן הבית והגלות, ובזכותה העם היהודי הוא העם היחיד ששרד מן הזמן העתיק. לפיכך, אברהם לא ראה בתשעה באב יום אבל, אלא יום שמחה, שהרי הוא מבטא את הולדתה של דרך יבנה ביהדות, הדרך שבזכותה היהדות קיימת עד היום. הוא ראה בתחליפים שהציבו חכמי יבנה ליהדות המקדש והקורבנות תעוזה וחכמה אדירות, שידעו לבנות את המהפכה התפיסתית, תוך שמירה על סמלים של המשכיות ליהדות הקודמת. בעיני רוחו, רצה אברהם לראות גם היום תופעה דומה לתופעת יבנה וחכמיה, המתאימה את היהדות למציאות המשתנה, ומבטיחה את נצחיותה. אחד העיקרים החשובים ביהדות, על פי אדרת, ואולי החשוב שבהם, הוא עקרון "הרשות נתונה"; הבחירה האישית של האדם והאחריות האישית. על אדנים אלה, של האחריות האישית, בנה אדרת את השקפת עולמו האנושית והיהודית. הוא סלד מכל רמז של אמונה בגורל ובמזלות וראה בהם עכו"ם לשמו. הוא סלד מתופעות פגאניות שראה בקרב המסורתיות האורתודוכסית בעת האחרונה. בנושא זה היה ממש קנאי. הוא נעלב אם מישהו ברך אותו ב"מזל טוב", שהרי אין דבר אנטי יהודי יותר מאשר אמונה במזלות, שהינה אמונה בכוכבים, שהיא הפגאניות בהתגלמותה. כמעט בכל טקסט יהודי, מקראי או תלמודי, ראה אדרת בראש ובראשונה טקסט אנטי עכו"מי, שעיקרו – האדם נוטל את "גורלו" בידיו. אין גורל, אין מזל, יש אחריות אישית. סביב מסר זה פרש פרושים מקוריים וחדשניים לטקסטים רבים, וכדאי היה להאזין לפירושו המקורי לספר קהלת או למגילת אסתר כדי להיווכח בכך.

יהדות יבנה היא יהדות בית הכנסת ובית המדרש. אחד ממפעלי חייו הרבים של אברהם היה ביה"כ באיילת השחר, אותו הקים וטיפח במשך שנים רבות. לוז פעילותו בביה"כ היה טקסי הבר מצווה, תחילה לילדי וילדות קיבוצו ואח"כ לנערות ונערים מכל הסביבה. הוא לימד את הפרשה וההפטרה, אך העיקר היה בעיניו דרשת הבר מצווה, אותה תמיד הכין בר המצווה בעצמו, בהדרכת אברהם. הוא הכין דורות רבים של בנות ובני מצווה. בביה"כ בזרם אדרת ביהדות, התפללו בנוסח התפילה האורתודוכסי, אך היה זה בית כנסת מעורב לנשים ולגברים. שוויון המינים ביהדות היה מרכיב משמעותי ביותר בזרם אדרת, והוא ביסס אותו לא רק על הצדק הטבעי, אלא גם על מקורות ישראל. היו בידיו עדויות רבות, שההפרדה בין גברים לנשים היא תופעה מאוחרת של הגלות, ובא"י התפללו שני המינים יחד ונשים עלו לתורה.

במשך שנים אחדות, עד שמצב בריאותו לא איפשר לו זאת עוד, לימד אברהם באורטל, בחוג שנקרא "תוכן בחג". לקראת כל חג, ישבנו סביבו – קומץ חברים, ולמדנו את תורתו. הקבוצה כללה פחות מעשרה חברים, אך ברוב המפגשים מספר המשתתפים היה כחמישה, לעתים אף שלושה. כיוזם והמארגן של החוג, לא פעם חשתי אי נוחות מהגעתו של אברהם, יהודי לא צעיר ולא כל כך בריא, לפגישה עם שלושה חברים. בכל זאת, הוא משקיע זמן רב, כולל הכנה, צילום טקסטים וכו'. אברהם כמעט נעלב כששאלתי אותו אם יש בכך בעיה. אברהם הסביר שהיה עושה זאת ברצון גם למען תלמיד אחד, ואי אפשר היה שלא להאמין לו, שדבריו כנים לחלוטין.

המפגשים עם אברהם היוו מאמץ רוחני לא קל; אחרי יום עבודה, ואחרי השכבת הילדים, לשבת שלוש שעות ולהתמודד עם האתגר האינטלקטואלי של הטקסטים הקשים, והפרשנות העמוקה, השונה כל כך ממה שאנו מכירים. אך כל מי שלקח חלק בשיעורים הללו, היה שותף לחוויה רוחנית נדירה, שהשאירה את רישומה על כל אחד מאיתנו לשנים רבות.

בכל מפגש הסעתי את אברהם מאיילת השחר לאורטל ובחזרה, בשעת לילה מאוחרת, לעתים לאחר חצות. השיחות בנסיעות הללו היו חוויה רוחנית ואינטלקטואלית גדולה לא פחות מהשיעורים עצמם. בשיחות הללו שוחחנו על עולם ומלואו. לעתים המשכנו את נושא השיעור. דיברנו הרבה על משבר הקיבוץ ועל משבר הציונות. אברהם חלק עמי את אכזבתו הקשה מהידלדלות החוגים לספרות בתנועה הקיבוצית. הוא ראה בכך את הסימפטום הקשה ביותר למשבר בתנועה הקיבוצית, שהיה בעיניו, בראש ובראשונה, משבר תרבותי ורוחני. הוא חלק עמי את הזעזוע בעקבות קריאת הספר של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש". הוויתור הכואב על חלקי א"י, לו התנגד אברהם, איש ארץ ישראל השלמה בכל מאודו, כאב לו פחות מאשר התמורה על הוויתור הזה – שבעיניו הייתה אובדן זהותה היהודית של מדינת ישראל והתבוללותה בסביבה. אברהם התעניין מאוד במאבק על הגולן, בו תמך מאוד. הוא שאל על מעשינו והציע הצעות רבות. הוא ניסה לדרבן אותי לתעד את המאבק ביומן, כדי שאוכל לפרסם את הדברים בספר כשהכל יחלוף. שוב ושוב הוא שאל אותי אם אני עושה זאת, והזהיר אותו שבסופו של דבר אתחרט על שלא שמעתי בקולו. ואכן, אני מודה שאני מצטער מאוד על שלא שעיתי לעצתו (יותר מכך אני מצטער שלא הקלטתי ולא תיעדתי את שעורי "תוכן בחג").

שוחחנו הרבה על עניינים היסטוריים. אברהם חי את ההיסטוריה ויכול לדון בסוגיה היסטורית בלהט אמיתי, כאילו זו שאלה אקטואלית מכרעת. כך הוא ראה את הדברים, ובשיחה עבר בין התקופות ללא הומור וסלחנות לשגיאות העבר. כך כשמדובר בעבר הרחוק, תקופת בית שני, למשל, וכך בעבר הקרוב. הוא חי את הפילוג בתנועה הקיבוצית, והכאב שהסב לו – לא פג. הוא יכול היה להתווכח על הסגידה לסטלין ולבריה"מ כאילו הוויכוח עדיין בתוקף והוא ראה ובו המשך לתופעות התבטלות בעבר והקדמה לתופעות כאלו בהווה. הקרע הנפשי שיצר בו הפילוג, החריף כתוצאה מכך שבנושא שלמות הארץ נשאר כל חייו איש הקיבוץ המאוחד, התנועה ממנה התפלג. הוא ראה בכאב רב את התרחקות הקבה"מ מחזון א"י השלמה ולא השלים עם כך. הוא קרא בשקיקה מחקר שערכתי במסגרת לימודיי האקדמיים על "הקבה"מ בשאלת שלמות הארץ 1967-1973", ושוחח עמי על כך ארוכות. במיוחד הוא התאכזב מחבריו בבית השיטה שלא שמרו אמונים לשלמות הארץ. הוא קיבל קשה מאמר שפרסם עזריה אלון ב"דבר", בו הביע תמיכה בפשרה הטריטוריאלית, וציטט בכאב דברים הפוכים שכתב אלון בספרו "הכישרון לארץ ישראל".

רוב שיחותינו נסובו על נושאים שברומו של עולם ומיעטנו לעסוק בשאלות אישיות. פעם אחת אזרתי אומץ ושאלתי את אברהם על נסיבות נפילת בנו יואל בלבנון. כשהוא החל לספר – נדהמתי. לפתע נשאבתי 13 שנים לאחור ומיד אמרתי לאברהם: "הייתי שם".

יולי 1983. הגדוד שלי סיים שלושה חודשי תעסוקה מבצעית קשה, מרובת תקריות ועקובה מדם. החליף אותנו גדוד מילואים. במהלך החפיפה, נכנסו בטעות המג"ד שלי ומג"ד גדוד המילואים שהחליף אותנו לשדה מוקשים. מימון, המג"ד שלי, נפצע. יואל, המג"ד המחליף, נהרג במקום. אני הייתי בכוח חיפוי, עשרות מטרים משם, אך כפל קרקע הסתיר מאיתנו את המתרחש. כששמענו את הפיצוצים העזים, רצנו למקום. חילצנו את ההרוג ואת הפצועים. הייתי בין נושאי האלונקה, עליה פונתה גופתו של יואל.

האירוע הזה היה אחד האירועים הטראומתיים ביותר בשרותי הצבאי. אירועים כאלה נחרטים בזיכרון לכל החיים. במשך שנים נסעתי עם אברהם, שוחחתי עמו ארוכות, ידעתי שהוא שכל את בנו בלבנון, אך מעולם לא קישרתי בינו, לבין בנו יואל, שנפל לידי. הידיעה הזו הממה אותי. דומני, שהיא חיזקה מאוד את קשרי הידידות בין אברהם, יהודי שבגילו יכול להיות הסבא שלי, לביני.

אברהם הלך לעולמו בי"א באדר (אברהם היה חסיד לוח השנה העברי, במיוחד בכל הקשור לתאריכי לידה ופטירה, ועמד על כך שבמסמכים רשמיים תאריך הלידה שלו ירשם על פי הלוח העברי). הוא נפטר בן 86. הוא נפטר בשיבה טובה, ובכל זאת, ניתן לספוד לו בדברי המשורר, המיוחדים לרוב לאנשים שמתו בטרם עת: "שירת חייו באמצע נפסקה. וצר. עוד מזמור אחד אבד לו, והנה אבד המזמור לעד...".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל