הבלוג של אורי הייטנר

ב-30.4.56 נשא הרמטכ"ל משה דיין הספד על קברו של רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מסתננים פלשתינאים מרצועת עזה. נאומו הקצר, היה לאחד הטקסטים המכוננים בתולדות המדינה והציונות.  

"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על אף שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא – אתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.

רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

נאום זה הוצג כטקסט יסוד במוסף יום העצמאות של "הארץ". אלוף בן שכתב עליו, הגדיר אותו כנאום פוסט ציוני. למה פוסט ציוני? כיוון שיש בו הכרה והבנה לסבל הפלשתינאי, ולטינה ולשנאה שלהם אלינו. לכאורה, הכרה זו מנוגדת לאתוס הציוני שאינו מכיר בכך.

הנה, רק השבוע קראתי מאמר הטוען שאילו היום כתב זאב ז'בוטינסקי את "קיר הברזל" הוא היה מוקע כ"בוגד", כיוון שבמאמר זה הוא מכיר בלאומיות הערבית האוטנטית; הכרה שאכן הייתה נדירה עד אז, לא רק בתנועה הציונית אלא במערב. אגב, המסר של "קיר הברזל" הוא המסר של דיין בנאומו.

הטענות הללו מזכירות לי טענות שהופנו כלפיי בעקבות מאמרי "שקר הנכבה", אותו פרסמתי בבמות שונות, כולל במה זו, וכלפי ישראלים נוספים שכתבו לאחרונה ברוח זו. הטענות שהוטחו בי, הן שבכתיבתי אני מגלה אטימות לרגש של האחר, לסבלם של הפלשתינאים, לאסונם. איך אפשר לכנות את הנכבה שקר? האם אפשר להתעלם מאוטנטיות האבל הפלשתינאי על אירועי מלחמת העצמאות?

כל הטענות הללו, נובעות מבלבול מושגים, בין הכרה בסבל ואמפתיה לסובל, לבין התמודדות עם הנראטיב השקרי של הפלשתינאים, המשמש כלי לקמפיין דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל. החלק הראשון במאמרי "שקר הנכבה", היה הכרה בכך שהפלשתינאים חוו אסון קשה = נכבה. תבוסה במלחמה היא אסון. בוודאי במלחמה על הקופה – שמי שהפסיד בה איבד הכל.

כאשר אני מדבר על "שקר הנכבה", איני טוען שעצם אסונם של הפלשתינאים הוא שקר, אלא שהסיפור שהם מפיצים אודות נסיבות אסונם הוא שקר; הסיפור אודות הפלישה הקולוניאליסטית הציונית הגזענית לפלשתין וכיבושה בטיהור אתני אכזרי מלווה בפשעים נגד האנושות, טבח, רצח ואונס. והרי האמת הפוכה – החל משנת 1920 (מאורעות תר"פ) התנפלו הפלשתינאים שוב ושוב על היישוב היהודי בארץ במטרה להשמידו, דחו כל הצעת פשרה שנועדה לאפשר בית לאומי ליהודים בא"י, התנפלו על היישוב במאורעות דמים למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, ולמחרת הכרזת המדינה פלשו מדינות ערב לישראל על מנת למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב. אכן, קרה לפלשתינאים אסון, אולם הם עצמם המיטו אותו על עצמם, לכן הם אחראים לתוצאותיו.

אילו היה זה שקר לצרכי פנים, כדי לחסוך מעצמם את חשבון הנפש, יכולנו להכיל אותו. אולם השקר הזה הוא בסיס המלחמה והמדיניות הפלשתינאית נגד ישראל, ששיאה במערכת דה-לגיטימציה נגד זכות הקיום של ישראל, הנוחלת הצלחה בעולם בשל השיתוק שתקף אותנו, ושבעטיו איננו מחזירים מלחמה שערה. מיליארדי דולארים מושקעים במהלך הזה, תעשיית שקר אדירה, והיא מחייבת אותנו לצאת למתקפת נגד, מתקפת אמת. השיתוק שאחז בנו, כמוהו כמצב שבו צה"ל המופתע לא היה יוצא למתקפת נגד במלחמת יום הכיפורים. אי אפשר להעלות אפשרות כזאת על הדעת. אולם במציאות – ישראל הותקפה, כשהאות למתקפה הזאת ניתן בוועידת דרבן האנטישמית והגזענית, לפני 9 (!) שנים, וישראל עדיין לא החלה לגלות סימני התאוששות מן ההפתעה.

במתקפת האמת, עלינו להציג את העובדות הנכונות, מבלי להתעלם מן הסבל הפלשתינאי הכבד, לגלות אמפתיה לסובלים ואף להיות נכונים להשקעה ישראלית גדולה מאוד כחלק מכל מאמץ בינלאומי לפתור את בעיית ה"פליטים" (אך מבלי לשלם אפילו אגורה אחת כ"פיצויים", שכמוהם כהכרה באשמה).

כאן אני חוזר לנאומו של דיין. דיין לא קיבל את הנראטיב הפלשתינאי. הוא לא קיבל את טענת הצדק הפלשתינאי. הוא תיאר נכוחה את המצב – הפלשתינאים רואים בקיומה של מדינת ישראל עוול, ותחושה זו מעוררת בהם רגשות שנאה, משטמה ונקם. הדרך להתמודד עם השנאה הזאת, היא בהמשך הגשמת הציונות, ונכונות חסרת פשרות להגן על קיומנו, "עד שתגווע התקווה להשמידנו". דיין הביט נכוחה בפני המציאות: " אל נרתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו". אולם המסקנה שלו לא הייתה כניעה, אלא תגר: " אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". דיין לא קרא לוותר על הערגה לשלום, שהיא יסוד מוסד בחיינו ובערכינו (ולאף אחד בתוכנו אין מונופול עליה), אך הוא הזהיר אותנו מפני מצב שבו הערגה לשלום תחריש את אוזנינו ותסנוור את עינינו.

לפני 26 שנים, כמדריך גרעין של תנועת הצופים לקיבוצי, העברתי לחניכיי פעולה, שבסיסה היה נאום זה. מאז, ציטטתי אותו בעשרות הרצאות ומאמרים. אף שאני רואה עצמי תלמידו של יגאל אלון, יריבו המר של דיין, אני רואה בנאום זה נאום יסוד, בעיקר בשל הפיכחון שבו.

הציונות נועדה להחזיר את העם היהודי להיסטוריה, לפוליטיקה, למעשה הלאומי. משמעות הדבר היא שילוב בין אמונה עזה ודבקות בחזון, לבין התבוננות במציאות וניתוחה ללא כחל וסרק. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי. חזרת העם היהודי לפוליטיקה, מחייבת אותו להתבונן במציאות ולגזור ממנה את אופני פעולתו, בדרך להגשמת החזון הציוני. זה בדיוק מה שעשה דיין בנאומו – הציב בפנינו את מראת המציאות של אותם הימים, בכל אכזריותה, כדי שתהווה בסיס לגיבוש מדיניות ולהסקת מסקנות.

הגישה הזו היא שצריכה להנחות אותנו גם היום. עלינו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, ולהסיק ממנה את המסקנות הנכונות. מהן המסקנות הנכונות? האם שני אנשים שיגיעו להסכמה על ניתוח המציאות, יגיעו בהכרח לאותה מסקנה? ודאי שלא. אבל איש מאיתנו אינו משוחרר מלראות את המציאות נכוחה, ולגבש את מסקנתו בהתייחס אליה. לצערי, לא זה המצב היום. חלק ניכר מן הציבוריות הישראלית מתנהל מתוך נתק מן המציאות, מתוך הכחשתה, כאילו אם נכחיש אותה היא לא תהיה. זוהי סכנה של ממש.

האם המציאות שאותה תאר דיין ב-1956, תקפה גם היום, כעבור 55 שנים? האם גם היום שנאתם של הפלשתינאים נובעת מעצם קיומה של מדינת ישראל, ומטרתם היא להשמידה? או שמא, כפי שטוענים רבים, הם השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, ומסתפקים במדינה פלשתינאית לצדה?

במאמר מוסגר אומר, שגם אם נקבל את ההנחה שהפלשתינאים מוכנים לקבל את גישת "שתי מדינות לשני עמים" בקווי 1967, אין זה אומר שעלינו בהכרח להסכים לכך. מצד שני, גם אם נקבל את ההנחה שאין הם מסתפקים בכך, אין זה אומר שזו אינה צריכה להיות המדיניות שלנו, "עד שיאמר רוצה אני". אבל עלינו להתמודד עם המציאות ולהתייחס אליה.

אני מציע שלוש נקודות בוחן לשאלה הזאת: ההתנתקות, המו"מ שניהלו ברק ואולמרט עם הרש"פ ויום ה"נכבה".

בהתנתקות ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד קווי 49'. למה הנסיגה הייתה מלאה? למה לא פשרה טריטוריאלית? כדי לא להשאיר כל תירוץ לפלשתינאים להמשך הטרור, בטענה שהכיבוש נמשך. ישראל שילמה בצעד הזה מחיר כבד, של עקירת אלפי אזרחים מבתיהם ומשבר לאומי חמור.

איך היו נוהגים הפלשתינאים, אילו אכן מטרתם הייתה חזרה לקווי 49'? הם לא היו צריכים להכריז הכרזות שלום. הם לא היו צריכים להיות לציונים. הם לא היו צריכים להיות פרו ישראליים. הם בסך הכל היו צריכים לנצור את נשקם ולהפנות את מרצם לפיתוח מדינתם. אילו נהגו כך, אילו בשש השנים שמאז ההתנתקות הגבול בינם לבינינו היה שקט, אין ספק שהיה רוב מכריע בציבור הישראלי בעד התנתקות דומה ביהודה ושומרון (בהסכם או באופן חד צדדי).

למה הם לא נהגו כך? למה הם הפכו את השטח שקיבלו לאחריותם המלאה בסיס לפשע המלחמה המתמשך – ירי טילים יומיומי על האוכלוסיה האזרחית בשדרות וביישובי הנגב המערבי, עוד בעיצומה של הנסיגה? התשובה לכך, היא שהם לא הסתפקו ואינם מסתפקים בנסיגה לקווי 49'. הם הוכיחו שהמטרה שלהם לא הייתה לסלק אותנו מגוש קטיף, אלא הם רצו לנצל הצלחה ולסלק אותנו גם משדרות ומהנגב המערבי. וכדאי לזכור, שמי ששלטו ברצועת עזה אחרי הנסיגה, לא היו חמאס אלא הרש"פ בהנהגת פתח ואבו מאזן.

איזו סיבה יש להאמין שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לתוצאות אחרות? קיימת טענה, מוזרה כשלעצמה, שהסיבה לירי היא שהנסיגה הייתה חד צדדית ולא בהסכם. אם המטרה היא לסיים את הכיבוש, למה אם הנסיגה היא ללא הסכם, היא מצדיקה ירי וטרור? האם המטרה  הפלשתינאים היא הסכם, ומתוך אכזבה על כך שלא היה הסכם הם ירו?

והרי הסיבה לכך שהנסיגה הייתה חד צדדית ולא בהסכם, הייתה הכרתו של אריק שרון בכך שאין פרטנר להסכם. הכרה זו מבוססת הן על ניסיונות המו"מ שהוא ניהל, ובמיוחד על המו"מ שניהל קודמו לתפקיד, אהוד ברק. ברק הציע, למעשה, נסיגה מלאה (עם חילופי שטחים) תמורת סיום הסכסוך וויתור על תביעות עתידיות, כלומר – ויתור על "זכות" השיבה. ההצעה נענתה במתקפת טרור קשה. יורשו של שרון, אולמרט חזר על ההצעה וניסה לדחוף אותה בנחישות רבה, ואף הסכים לפשרה בנושא "זכות" השיבה – כניסה חלקית, סמלית, של פלשתינאים לישראל (קיימת מחלוקת אודות מספר הפלשתינאים שהוא הציע לקלוט). גם ההצעה הזאת נדחתה על הסף.

למה? מכיוון שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים אינו על יהודה, שומרון, עזה וירושלים, אלא על עצם קיומה של מדינת ישראל. ראינו זאת היטב השבוע, ביום ה"נכבה". הם לא ציינו ב-5.6 את "יום הכיבוש" והפגינו למען חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים. הם ציינו את "יום הנכבה" ביום הקמת המדינה – 15.5 (המדינה קמה, אגב, ב-14.5, אבל אולי מתאים יותר שיציינו את תאריך פלישת מדינות ערב לישראל, שהרי הפלישה הזאת היא שגרמה לאסונם). הנושא שהעלו על סדר היום לא היה מדינה עצמאית לצד ישראל, אלא שיבתם ליפו ולחיפה, כפי שהם עצמם אמרו בכל הזדמנות. לא בכדי, סיפור ה"נכבה" עומד בלב מערכת הדה-לגיטימציה לישראל. לא בכדי מסרבים הפלשתינאים להכיר בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י (אם זה כל כך לא חשוב, כפי שטוענים מי שמתנגדים לתביעה הזאת, למה שהם לא יכירו בכך כדי לרצות את דעת הקהל בישראל?). לא בכדי הם אינם מוכנים לוותר על השיבה.

מה המסקנה המדינית שעלינו להסיק מן העובדות הללו? כאמור, ניתן להגיע ליותר ממסקנה אחת. אבל למה מכחישים בתוכנו את המציאות הזאת? נדמה לי, שחוגים רבים בישראל חשים שיתקשו לעמוד מאחורי מסקנותיהם, אם לא יתעלמו מן המציאות. אבל אי אפשר לקבל זאת.

18 השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו לימדו אותנו, שמוטב להאזין למה שהמנהיגים הפלשתינאיים אומרים לבני עמם בערבית, ולא למה שהם אומרים לנו באנגלית ובעברית. אבל האמת היא שגם בעברית עוד לא נשמע קול פלשתינאי אחד האומר: שתי מדינות לשני עמים וויתור על דרישת "זכות" השיבה למדינת הלאום היהודי.

מאז מלחמת ששת הימים, אנו חלוקים בתוכנו על סוגיית הגבולות. הגישות הן רבות, אך באופן סכמטי אציג שלוש עיקריות: א. ארץ ישראל השלמה. ב. נסיגה מלאה לקווי 49'. ג. פשרה טריטוריאלית. אני מאמין ובמצדד ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשה של מפלגת העבודה בין 1967 עד שברק נטש אותה בקמפ-דיוויד, 2000. אך כל הגישות לגיטימיות ומבוססות.

מה שאיני מסוגל להבין, הוא מדוע דווקא אנשי א"י השלמה או הפשרה הם אלה המנהלים את המערכה נגד תעשיית השקר של ה"נכבה" והדה-לגיטימציה. אני מצפה, שדווקא מי שמצדדים בנסיגה מלאה, הם שידרשו מהפלשתינאים לעשות את כברת הדרך שהם עשו. אנו מוותרים על כל תביעה ממזרח לקווי 49', ותרו אתם על כל תביעה ממערב להם, כמו תביעת "זכות" השיבה. אנו מוכנים להכיר בכל יש"ע כמדינת הלאום הפלשתינאית, אתם תכירו בכל מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק כמדינת הלאום היהודית. הם היו צריכים להיות הראשונים לצאת נגד מתקפת ה"נכבה", נגד מתקפת "זכות" השיבה, נגד הדה-לגיטימציה. למה הם לא עושים זאת? דומני, שהם חוששים להתעמת עם המציאות הזאת, ולהכיר בעמדות האמיתיות של הפלשתינאים, מחשש שהכרה זו תערער את ביטחונם בעמדתם בנוגע לפתרון המדיני.

זאת הסיבה לכך, שמי שהיו אמורים לעמוד בראש מתקפת האמת נגד שקר ה"נכבה", מעדיפים לתקוף בחריפות ואלימות מילולית את מי שעושים זאת במקומם. אני שולל את גישת הרלטיביזם הפוסט מודרני, לפיו אין אמת ושקר אלא רק "נראטיבים" וכל אחד והאמת שלו וכו'. אבל, אדרבא, מי שנאבקים בכל מאודם לכך שנכיר את ה"נראטיב" הפלשתינאי, מדוע הם לוחמים בחירוף נפש נגד הצגת ה"נראטיב" הציוני, מולו? כנראה, מתוך אותה סיבה – החשש להישיר מבט למציאות.    

אני אופטימיסט חסוך מרפא – אופטימי לחלוטין בניצחון הציונות, חרף אי הסכמתם של הערבים לקבל את נוכחותנו כאן. אני מאמין בכל לבי ביכולתנו לעמוד בכל האתגרים והאיומים ובשגשוגה של מדינת ישראל. אני גם מאמין שיבוא יום השלום, שהערבים ישלימו עם מציאות קיומנו.

אבל איני נותן לאופטימיות לעוור אותי ולמנוע בעדי את ההתבוננות נכוחה במציאות. מן הראוי שכולנו נשכיל להתבונן במציאות, ברוח נאומו של דיין לפני 55 שנים. "הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?"

* BSH