הבלוג של אורי הייטנר

עמדתי בטקס ליד האנדרטה במחנה אושוויץ בירקנאו ואמרתי קדיש.

24 שנים אני אומר קדיש על אמי. ובעת אמירת הקדיש מיקדתי בה את מחשבותיי; בילדות שלא הייתה לה, הילדות שנעשקה ממנה בגיל 3.5.

****

שלומית ורונן, יעל ואני, השתתפנו בשבוע שעבר במסע לפולין, בקבוצה של 24 איש, שהתארגנה מבין עובדים ב"אופטיקה שמיר", מקום עבודתה של יעל, ונבנתה בדרך של חבר מביא חבר. במשך שבעה ימים מלאים חרשנו את פולין, תוך התמקדות בשואה, ביהדות פולין לפני השואה ובהיכרות עם פולין.

בגטו ורשה ובמחנות ההשמדה טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ, ערכנו טקסי זיכרון. את הטקס האחרון, במחנה אושוויץ בירקנאו, ערכנו ואִרְגָנּוּ – החברים מאורטל.

בין השאר, רונן קרא קטע שכתב אבא קובנר, המשורר והפרטיזן. אחד המשפטים בטקסט, אומר ש"אלה שיכולים לבוא למפגש כזה ולהפשיל את שרוולם ולגעת מספר במספר – אלה פוחתים והולכים. והנותרים זיכרונם כבר מיטשטש. עוד דור ולא יהיו בינינו האנשים שיודעים את הדרך ליער, שזוכרים את המקום שבו אירעו הדברים וספק אם יהיה מי שיעיד על הכוונות האמתיות של תפילותיהם". קובנר נפטר לפני 25 שנים והיום בוודאי הדברים הרבה יותר אקטואליים. עובדה זאת מחייבת אותנו, בניהם של ניצולי השואה, וגם את בני גילנו שהוריהם לא חוו את השואה, להיות נושאי הזיכרון. זוהי אחריות כבדה, כיוון שבכל דור ודור חייב יהודי לראות את עצמו כאילו הוא היה בשואה.

****

הטקס באושוויץ בירקנאו חתם את שבעת ימי המסע. בטקס הזה אמרתי את הקדיש.

חשבתי על ילדותה האיומה והנוראה של אמי, אך ראיתי בה ובאבי גם סמל לתקומה. שני הורי ניצולי שואה. אבי עלה כנער, אחרי השואה, ללא משפחתו, בספינת מעפילים וגורש לקפריסין. הוא הגיע לארץ היישר לקרבות מלחמת השחרור. אמי ומשפחתה עלו לארץ אחרי קום המדינה. אמי ואבי הלכו כחלוצים לנגב, שם הם נפגשו. הם היו בין מייסדי היישוב מבועים. אמי הייתה מורה ומחנכת והעמידה דורות של תלמידים. הם הקימו משפחה יהודית ישראלית שורשית.

הם, וכמוהם עוד מאות אלפי ניצולים ששיקמו את חייהם, שהקימו את המדינה, שהקימו משפחות נורמליות ובריאות, הנם מופת של חיוניות אנושית, של היכולת להתגבר על הקשה שבמשברים, על הנוראה שבחוויות. הם הגיבורים, וגבורתם לא הייתה רק בשואה, אלא ביתר שאת אחריה, כל ימי חייהם.

הם הניצחון של העם היהודי על עם המרצחים, ניצחון האנושיות על הברבריות.

אמי נפטרה מסרטן בגיל צעיר ולא זכתה להכיר את נכדיה. אך נכדיה גדלו על זכרה. הם מכירים גם את סיפור ילדותה בשואה; הסיפור שהיא חסכה מאתנו, ילדיה, והתוודענו אליו רק אחרי מותה. הם כתבו עליה בעבודות השורשים שלהם.

אמרתי קדיש בבירקנאו וחשבתי על הוריי ועל ילדיי, על עמוס שייצא בקיץ לפולין במשלחת נוער, וחשתי גאווה גדולה.

****

המסע לפולין היה חוויה מטלטלת ועליי עוד לעבד אותה. היא תלווה אותי כל ימיי.

ראוי שכל אדם, ולבטח כל יהודי, ישתתף במסע לפולין.

אני מציע שהיעד הבא של אורטל בחו"ל יהיה המסע לפולין. אין המדובר בסופשבוע, אלא בשבוע מלא, לפחות. לכן, יש לעשות זאת בשני מחזורים בשנתיים הבאות, בכל שנה מחזור אחד. יש להקדים לכך הכנה ראויה ולהבטיח הדרכה מעולה.

                                                                                                            * מידף - עלון קיבוץ אורטל