הבלוג של אורי הייטנר

* כותרת העיתון "מעריב" הייתה, כבכל ערב שבועות זה עשרות שנים, בצבע ירוק. זה, פחות או יותר, החיבור היחיד של עיתוני החג לחג השבועות.

ענייני דיומא הם תכני לוח השנה העברית והם גם תכני האקטואליה. התרבות היהודית היטיבה תמיד ליצור את החיבור בין לוח השנה לאקטואליה. איזו רדידות, איזו עליבות של העיתונות, כאשר אין היא מוצאת את התוכן הראוי לערב חג.

חג מתן תורה הוא הזדמנות בלתי רגילה לעיסוק במהותה של התורה, של היהדות, לחיינו היהודים ישראליים, לתרבות הישראלית, לאורח החיים היהודי בארץ, לזרמים ביהדות, לזהות היהודית שלנו, לזיקתנו למורשתנו. היא הזדמנות לחשבון נפש, איך אנו עומדים אל מול עשרת הדיברות. למשל, לנוכח גל מקרי הרצח בשבועות האחרונים. חג הביכורים הוא הזדמנות אדירה לדיון על מהות הקשר שלנו לא"י, משמעות הציונות בימינו, דמות ההתיישבות הכפרית בתקופתנו ומקומה בחיינו. חג הקציר הוא הזדמנות לעסוק בתכני הצדק הסוציאלי של התורה, שבאים לידי ביטוי במצוות לקט, שכחה ופאה. זאת הזדמנות לעסוק בחקלאות בישראל. מגילת רות מציבה בפנינו שורה ארוכה של נושאים אקטואליים ובהם משמעות המושג "חסד", היחס לזר ולאחר, סוגיית הגיור, הקהילתיות, הצדק החברתי, הירידה מן הארץ והעליה אליה, התמודדות עם משברים ועוד. ניתן לעסוק בגלגולי החג לאורך השנים. השפע הוא בלתי נדלה, אך הבחירה של התקשורת היא לא לעסוק בתכנים האלה. תקשורת עקרה. עיתונות זרה, דוברת עברית.

אחת היחידות שבכל זאת עסקה בתכני החג, היא סיוון רהב מאיר, במדורה "פרשות השבוע" ב"ידיעות אחרונות". מדבריה ניתן ללמוד על הנתק בין ההוויה החברתית – תרבותית לבין ההוויה התקשורתית. להבדיל מן העקרות התקשורתית, בציבור הרחב יש עדנה למסורות השונות של שבועות. סיוון מצביעה על התופעה הברוכה של טשטוש הדיכוטומיה בין חג מתן תורה של החרדים והדתיים שאפיונו המרכזי הוא תיקון ליל שבועות לחג הביכורים של ההתיישבות העובדת החילונית. סיוון מצביעה על התופעה ההולכת ומתעצמת משנה לשנה, של נהירת ישראלים חילונים לתיקון ליל שבועות בכל רחבי הארץ, תופעה שאני מכיר היטב כיוון שאני שותף לה, לתופעה חדשה בעבורי, של התחברות חרדית (!) לתכנים החקלאיים התיישבותיים של חג הביכורים. "בשנים האחרונות הכל התערבב, עבודת האדמה ועולם הרוח. אולי קצת כמו שעמדנו אז מתחת להר סיני, בלי תיוגים של 'חרדי' ו'חילוני', כך גם היום, בישראל של ערב חג השבועות תשע"ב, מאמינים פחות בחלוקות חדות וחותכות.  ... סצינת התיקונים בלילה הזה פורחת. אם פעם שאלו, 'איפה אתם בסדר?' היום אפשר גם לשאול, 'איפה אתם בתיקון ליל שבועות?' כל סלב מוזמן להגג, כל עיתונאי מוזמן להנחות פאנל. זה קורה במתנ"סים, בבתי ספר, ב'צוותא' בתל-אביב, ב'ניסן נתיב' בירושלים. יהיה מי שיגדיר חלק מהתיקונים האלה כקלקולים, אבל בשורה התחתונה יש כאן אמירה: החברה הישראלית חפצה לעסוק בלילה הזה בזהותה היהודית".

* הנושא המסעיר את הציבור הישראלי השבוע, והוא גם מוקד עיתוני סופשבוע, הוא סוגיית המהגרים הזרים. זהו נושא קלאסי לשיח יהודי נוקב והוא קשור מאוד לתכני חג השבועות. אחד הערכים המרכזיים במגילת רות הוא היחס לזר. כמובן שיש הבדל משמעותי בין ביטוי הנושא במגילת רות לבין הנושא שעל סדר יומנו. הסוגיה האקטואלית הדומה הרבה יותר במהותה לביטוי היחס לאחר במגילת רות, היא סוגיית הגיור – הרי ברור שהרוח המרושעת והמסתגרת של האנשים שתפסו בעלות על שערי הכניסה לעם היהודי, לא הייתה מאשרת בשום פנים ואופן את הגיור של רות המואביה, אם המלכות.

אולם עם כל ההבדלים בין הסוגיות האקטואליות למגילת רות, האמירה במגילת רות באשר ליחס לזר היא חד משמעית ומן הראוי שתשמש נר לרגלנו. אנו נוהגים להציג את היחס הנאות והמקבל שקיבלה רות המואביה מנעמי, מבועז, משכנותיה של נעמי וכו'. אולם בין השיטין ניתן בעליל להבחין בכך שגם בימים ההם לא היה זה מובן מאליו כלל. שואלת רות את בועז: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירנו ואנוכי נכריה?" מאחר ורות כבר בחרה "עמך עמי, אלוהיך אלוהיי", מדוע היא מכנה עצמה "נכריה"? שמא כבר אז היו בבית לחם חרדים שלא הכירו בגיורה של אם המלכות? ויתכן שהמילה נכריה אינה במובן של לא יהודיה, אלא במובן של זרה; עולה חדשה, חדשה בעיר, בארץ, בעם. משאלתה של רות ניתן להסיק שהיא רואה ביחס הטוב והמיטיב שהיא מקבלת מבועז, בבואה ללקט שיבולים בשדהו, יחס יוצא דופן כלפי הזר.

על חריגות יחסו של בועז ניתן להסיק גם מן הפסוק הבא, בו מצוטט בועז: "הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך". משמעות הדברים, היא שהיה צורך בהוראה מפורשת מבעל הבית, כדי להגן על הנערה העניה, הזרה, מפני הטרדה מינית של הפועלים בשדה.

מגילת רות היא מגילת החסד. החסד הוא העשיה לפנים משורת הדין. החריג מעיד על הכלל וכנראה שהכלל אינו סימפטי במיוחד. אולם המגילה מציגה את בועז כמופת, כמודל לחיקוי. לא בכדי הוא זכה שנינו יהיה מלך ישראל.

מגילת רות עשויה להוות בסיס לדיון בערב שבועות על הסוגיה המורכבת של המהגרים הזרים החיים בתוכנו. בהרבה מאוד מקומות, הסוגיה הזאת באה לידי ביטוי בתיקון ליל שבועות. עיתוני החג, ברובם הגדול, החמיצו את המסר.

אחד הבודדים שיצרו את הקישור הזה, הוא יועז הנדל, היו"ר החדש של המכון לאסטרטגיה ציונית ולשעבר יועץ ראש הממשלה, שפרש מתפקידו לאחר שחשף באומץ את פרשת ההטרדות של נתן אשל, בטורו השבועי ב"ידיעות אחרונות". "שבועות הוא חגם של הגרים ומחפשי העבודה. רות המואביה באה לחפש פרנסה ומצאה תעודת זהות כחולה ובעל מיוחס. סיפור יפה שמלמד על קבלת הזר והשונה ביהדות. בפועל המציאות שונה. את הגרים אנחנו לא יודעים לקלוט כראוי בכלל המונופול חרדי, ואת זרם מסתנני העבודה אנחנו לא יודעים לעצור ולגרש בגלל צביעות וראיה קצרת טווח.

ההתפרעויות נגד המהגרים מאפריקה מכוערות, האמירות של פוליטיקאים מסוימים מסוכנות ומכוערות עוד יותר. לא המהגרים אשמים. באופן טבעי הם הולכים אחר הכסף והנוחות. אשמה הממשלה, שמתעוררת רק אחרי כותרת בעיתון. אשמה המדינה, שהודיעה לבג"ץ כי היא מפסיקה את נוהל ההחזרה החמה של פליטים. המסתננים לא מגיעים לדרום תל-אביב בכוחות עצמם. רשויות החוק מעבירות אותם לשם. זה לא התחיל אצל נתניהו. הוא קיבל  ירושה בעייתית, ולזכותו ייאמר שזירז את הקמת הגדר בגבול מצרים. אלא שחוסר המדיניות הברורה ממשיך אצלנו. אתמול פורסמה תוכנית להצבת פלוגת מג"ב בדרום תל-אביב. רעיון יצירתי. עכשיו צריך פלוגה של מחליטנים שתוצב בירושלים".

דומני שגישתו של יועז, בניואנסים שונים, מבטאת במידה רבה קונסנזוס רחב של הכותבים מימין ומשמאל, בנושא המהגרים. בניגוד לנושאים אחרים, ראויה התקשורת לשבח על כך שלא בחרה בדרכה הקלה, האופיינית, של תפיסת צד קיצוני והתעלמות מן המורכבות של הסוגיות. הפעם, בכל העיתונים, כמעט כל הכותבים, היטיבו לבטא דווקא את המורכבות. ביטוי לכך הוא כותרות ענק כמעט זהות, למאמר של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות": "לא שחור ולבן" ולכתבה של עפרה אידלמן ב"הארץ": "לא סיפור בשחור-לבן". הלוואי שהעיתונות הישראלית הייתה מאמצת את הגישה הזאת בעיסוקה בכל הנושאים, תחת השיח הפלקטי בנוסח "אקיבוש".

כל הכותבים, בכל העיתונים, גינו בחריפות את גילויי הגזענות הבוטה, האלימות הגזענית המכוערת ובעיקר דברי ההסתה המתלהמים שליבו את היצרים והביאו להתפרעות הפוגרומיסטית; הסתה מפי פוליטיקאים דמגוגים, ציניים ושוחרי רע, מסוגו של הטיפוס הנאלח מיכאל בן ארי, שעצם עובדת היותו ח"כ, מוקף בגידולי פרא כהניסטיים כאיתמר בן גביר וברוך מרזל היא כתם שחור על הכנסת ועל הדמוקרטיה הישראלית, ואליו הצטרפו ח"כים ממפלגת השלטון (!) כמירי רגב ודני דנון. הפוליטיקאים הציניים האלה, שדיג במים עכורים הוא אומנותם, ושחלקם אינם בוחלים ב"מיטב" הז'רגון האנטישמי ("סרטן", "נושאי מגפות") ראויים להוקעה, והתקשורת על כל גווניה גינתה אותם, כפי שעשו גם נשיא המדינה, ראש הממשלה ובעיקר יו"ר הכנסת, שהופיע בראיונות הבוקר ברדיו כמצפון האומה, בהוקעה חד משמעית של התופעה.

אולם מצד שני, אין ספק שההפגנה האלימה הציפה והעלתה לראשונה לראש סדר היום הציבורי, בעיה חברתית קשה ביותר שהדחקנו אותה עד עתה. יש להילחם בסרטן הגזענות כאילו אין בעיה חברתית של הגירה המונית לישראל ויש לקבוע מדיניות הגירה וליישם אותה, כאילו אין תופעה של גזענות.

לשמחתי, בנושא הזה, מצאתי את עצמי, באופן חריג, מסכים עם הרוח הכללית של התקשורת. לצד גינוי התופעות המכוערות שבאו לידי ביטוי בהפגנה בדרום תל-אביב, התקשורת ביטאה הבנה שההגירה ההמונית, חוסר ההתמודדות עמה, העדר מדיניות ממשלתית והצפת שכונות המצוקה בת"א במהגרים הינה פצצת זמן חברתית, שאם לא נמהר להתמודד עמה בהקדם, החברה הישראלית תשלם מחיר כבד ביותר בעתיד הלא רחוק. מספר הפתרונות שהוצעו רב, אך הנושא עלה לסדר היום עם אוריינטציה על מציאת פתרונות, וזה הדבר החשוב.

העולם מחולק למדינות שבורחים מהן ולמדינות שבורחים אליהן. התברכנו ואנו שייכים לקטגוריה השניה. בכל המדינות הללו ההגירה יוצרת בעיה חברתית. במדינת ישראל, שהינה אי של חברת השפע המערבי בתוך אוקיינוס של עולם שלישי, שניתן להציף אותה בהמונים ובזיל הזול (ברגל); במדינת ישראל שהינה מדינת לאום קטנה הנלחמת מיום הקמתה על עצם קיומה, מול אזור שהמסרב לקבל את זכות קיומה – האיום גדול שבעתיים. כיהודים, אנו מצווים ביחס טוב והוגן לגר הגר בתוכנו. כיהודים, אנו מצווים בעזרה לאנשים במצוקה. אולם כיהודים, אנו מצווים להגן על קיומה של מדינת היהודים, והרי אם לא נשכיל להציב סכר, מדינת ישראל עלולה להיות מוצפת במיליוני מהגרים.

למעלה מ-60,000 מהגרים מאפריקה חיים בישראל. מיעוטים הנם פליטים הראויים להגנה. רובם הגדול, אנשים שבאו להיטיב את רמת חייהם. כל עוד הם נמצאים בתוכנו, הם ראויים ליחס טוב והוגן. כל עוד הם נמצאים בתוכנו, יש לפזר אותם במוקדים רבים, ולא להציף בהם דווקא את אזורי המצוקה, באופן היוצר מתח נורא, ההופך לחבית אבק שריפה מן הסוג הקורא אליו לפירומנים מועדים כמיכאל בן ארי ומירי רגב.

נחום ברנע: "יש כאן בעיה קשה, אבל היא ניתנת לפיתרון. הבעיה הקשה באמת היא אלה שעוד יבואו. בניית הגדר בגבול מצרים העלתה את הקצב ל-2,000 בחודש. ההערכה היא שעד סוף השנה יגיע המספר ל-20 אלף. כשתושלם הגדר, יעבור הלחץ לגבול עם ירדן. החברה הישראלית על בעיותיה, על מתחיה הפנימים, תתקשה להתמודד עם הכמויות האלה. זאת לא אגדה לילדים: אין סיכוי שתסתיים במשפט 'והם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה'. ממשלת ישראל מפעילה עכשיו את קשריה כדי להכשיר את הטסתם של המהגרים לאפריקה. ... אומרים שאפריקה היא יבשת העתיד. הבעיה היא שהעתיד מסרב להפוך להווה. החיים בחלק מהמדינות מסוכנים ובכולן קשים. קו דק מפריד בין השאיפה לביטחון ולחופש ולשאיפה לרווחה כלכלית".

נחום ברנע מתייחס לפעולה של ארגוני זכויות האדם, הנאבקים למען קליטתם של המהגרים בתוכנו, תוך התעלמות מן המשמעות ומן הסכנות שבקליטה זו. הוא מצטט את אורלי פלדהיים, יוזמת 'מרק לוינסקי', המשוכנעת "שהחברה יכולה לקלוט את כולם. רק הגזענות, צבע העור, מונעת מהישראלים לקבל את גל ההגירה הזה". ברנע אינו מקבל זאת. "אני פוגש אותם בתל-אביב, באילת, באשדוד, בערד, אלפי גברים בודדים שחיים בתנאים מחפירים, בשולי השוליים של החברה. ... תושבי דרום תל אביב לא אשמים: קצתם עושים כסף על השכרת דירותיהם למהגרים. רובם סובלים פעמיים – פעם אחת משכניהם החדשים, ופעם שנייה מהפוליטיקאים שמנסים לרכוב על מצוקתם".

המנהיג הבולט של מאבק תושבי שכונת התקווה נגד המהגרים הוא דרור קהלני. בכתבתו של יובל גורן ב"מעריב" הוא מצטט אותו: "אנשים אומרים שזה לא נגמר, שצריך להמשיך עד שזה ייפתר, גם באלימות. ... אם עוד שנה וחצי נתניהו לא יוציא מפה חצי מהמסתננים, אני אישית, שהבאתי מאות מצביעים לליכוד כל מערכת בחירות, דואג שאף אחד לא יצביע ביבי, ואני אומר לך, שכונת התקווה לא תצביע ליכוד". ברשימה שכתב ב"ידיעות אחרונות", מזהיר קהלני מפני האלימות, אך הוא יוצא נגדה. קהלני, יליד שכונת התקווה שחי בה כל 45 שנותיו, מבטא ברשימתו את מצוקת תושבי השכונות בדרום תל-אביב: " כשראשוני המסתננים הגיעו חיבקנו אתם. אולי זו הייתה הטעות שלנו. היום אנחנו משלמים את המחיר. שכונת התקווה כבר נראית היום אחרת לחלוטין ומפחיד להסתובב בה. אלפי מהגרים ומסתננים מסתובבים ברחובות, פותחים חנויות בלתי חוקיות ואנחנו סובלים. ... הייתי בהפגנה שלשום בשכונה. נכון, היא יצאה משליטה. מה שקרה היה פסול, ואסור היה שיקרה. אבל אנשים איבדו שליטה. מזניחים אותנו כל כך הרבה שנים ואנחנו כבר לא יכולים יותר. ... כבר שנים אנחנו צועקים על ההזנחה ולא מקשיבים לנו. האשמה תלויה לחלוטין בממשלה. ואסור לשכוח שגם הם מסכנים בסך הכל. הם נופלים בין הכיסאות. הם רועדים בדיוק כמוני. מישהו חייב לדאוג להם, אבל לא יכול להיות שהממשלה תזרוק אותם עלינו ותגיד לנו להתמודד. צריך למצוא פתרון, אבל אי אפשר להפיל אותם עלינו ולצפות שאנחנו נסתדר לבד. הפקירו אותנו. וזה  ייגמר רק כשמישהו ייקח את המושכות לידיים".

דבריו אלה, האחרונים, של קהלני,  מבטאים את הביקורת מקיר אל קיר של העיתונות כולה – התחושה של העדר בעל בית, העדר מדיניות, העדר שלטון, העדר ממשלה וראש ממשלה. יובל גורן, "מעריב": "כמה זמן לוקח לממשלת ישראל הגדולה לפתור בעיה? מתקן שהייה, גדר הפרדה, משא ומתן עם מדינה שלישית שתקלוט את המסתננים".

עפרה אידלמן, "הארץ", שוחחה עם בני השכונה, והמציאות שהיא מתארת ממחישה את חומרת הבעיה: "אם קודם, כל היום היית רגילה לעשות צעדה בגן התקווה, בכיף כשאת מתעוררת, או בערב לפני שאת הולכת לישון, בגן שגדלת בו, פתאום בשלוש השנים האחרונות לפני שאת נכנסת לגן בצהרי היום הרגליים שלך רועדות. את רואה בחור אריתראי בלי מכנסיים, היית הולכת? ... אני לא יכול להגיד מה לעשות. אני לא שר. מי שהביא אותם צריך לפתור את הבעיה. טוב להם שלא יהיו פה, אין מקום פה, הם חיים 8-10 בחדר, חלק באים בלי נשים וזו בעיה... אין בעיה שתהיה הפגנה, אבל לא בכזו אלימות. כי יש יהודים בעולם, מה יהיה אם יהיו הפגנות כאלה נגד יהודים? גם ההלכה אומרת שאם רואים גוי נפצע בשבת צריך טפל בו. אני לא גזען. אנחנו לא גזענים, אנחנו בני אדם. מי שיגיד שאין גזענות, יש. אבל לא ברמות שאומרים. מי שברא אותם ברא אותי ואותך. ... מה שהיה פה לדעתי זה עוד בקטן. אני שומעת את הלך הרוחות, זה לא ייגמר ככה, זה יהיה יותר גרוע". זהו מקבץ של מרואיינים שונים, המתאר את הלך הרוחות ואת מורכבות הבעיה.

אחד העיתונאים הראשונים שהציף בשנים האחרונות את הבעיה, הוא אראל סג"ל ב"מעריב". גם הוא, כאחרים, מגנה את האלימות הגזענית אך קורא לצמצום משמעותי של התופעה ומאשים את אוזלת היד של המדינה ביצירת המצב. "הבטן כאבה לי רצח כשראיתי את התמונות משכונת התקווה. התלהמות מגעילה שלובתה על ידי פוליטיקאים חסרי אחריות ודעת. המון מוסת שהגיע עד לכדי ניסיונות לינץ'. הדבר היה צפוי.  עמד באוויר. מריח כמו חשמל סטטי לפני סערת ברקים. התפרצות אלימה, גזענית, מיואשת. הכל בוטה יותר, גס יותר, אצל מי שתקועים בלב המאפליה. בין כף הקלע ללהב החרב המתהפכת. אצל מי שחייו נעים בין חשש לילדיו לדילוג מעל ערימה מהבילה של יציאות אדם ברחוב. המסתננים אינם אשמים, הפרצה קראה לגנב. גבול ישראל המופקר קרץ למי שחיפש חיים טובים יותר. בחלק מהמקרים סתם חיים. ובנקודה שמנגנת על המוסר היהודי – ערב חג מתן תורה, תורה שהדגישה 'גרים היינו בארץ מצרים' – מתנגשים ערכים סותרים. מחד – חביב כל אדם שנברא בצלם, ומאידך – עצם קיום מדינה יהודית ריבונית. יצר ההישרדות הכריע את הכף. המציאות בדרום תל אביב היא בלתי אפשרית. האינסטלציה העירונית לא עומדת בעומס. האספלט הרותח והג'ורה הפתוחה מעלים אדי צחנה כמו מעל בריכות יורה רותחת. חבורות גברים חסרי מעש צוברות ייאוש דליק. הם חסרי כל, לעתים חסרי גג ומיטה. מבקשים לשרוד. וקיום בדיוטה התחתונה מדרדר כל אדם בלי קשר למינו, גזעו או צבעו. כל ישראלי בעל תודעה ציונית, משמאל ומימין ,שאינו גזען חשוך, מבין כעת שהמסתננים מאפריקה הם פצצת זמן. בעיה קיומית. על כולנו האחריות וחשבון הנפש, לא רק על הממשלות שכשלו בקוצר רואי, כסילות ואימפוטנטיות. הרי אי אפשר להיות חזירים. אי אפשר לחלק דירות, להשכיר לפי ראש, להעסיק בתנאי עבדות ולהתבכיין על המצב. טוב היה אם ארגוני זכויות אדם שעטו על האפריקאים כמוצאי שלל רב, יפשפשו  במעשיהם. תיקון עולם ביקשתם? הרס הבאתם. הוכחתם כי הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. ההתגייסות האוטומטית עבור המסתננים, בעצימת עין מודעת או שלא מסבל התושבים הישראליים (היום הם מכים על חטא), גובה כעת מחיר בלתי נסבל. ... יש להוציא את המסתננים מישראל, למעטי פליטים מוכחים, אולם אסור להפוך את כולם לחיות פרא שכל תכליתן בחיים אונס ופשע. הימים הללו הם ימי חסד אחרונים, אזעקה עולה ויורדת".

גם בן כספית, אף הוא ב"מעריב", יורה לשני הכיוונים, הן כלפי הבריונות הקסנופובית הגזענית והן כלפי אוזלת ידה של הממשלה בפתרון הבעיה. הוא מגנה את יושבי הספסלים האחוריים בליכוד, להבדיל מן השורות הראשונות של הנהגת המפלגה, אותן הוא מגדיר "השדרה הכי רחבה ומרשימה, עם שורת בכירים מפוארת". אותם יושבי ספסלים אחוריים מוגדרים בפיו כ"הכי שחורים, נוטפי שנאה ופרובוקציות שיש לפוליטיקה הישראלית להציע היום. לצד פיגורות כמו בוגי יעלון שיצא אתמול באומץ נגד התופעה, ולא בפעם הראשונה, דן מרידור, רובי ריבלין ... פושים העשבים השוטים והמשתטים כמירי רגב וחבריה. הם ממיטים קלון על המפלגה כולה". ולצד הביקורת הזאת, גם הוא מבין שאי אפשר להשאיר את המצב כמות שהוא. "ממשלת ישראל אחראית לפתור את בעיית המסתננים... אם האנשים האלה הוסעו לתל אביב והשתקעו בה, אי אפשר לאסור עליהם לעבוד. זה כמו לבקש מהם לשדוד. הממשלה צריכה לפתור את זה בכל אמצעי חוקי ומוסרי שיעמוד לרשותה כולל פינוי מוטס המוני לאיפה שירצו. הרי אם האנשים האלה היו ישנים במרכז שוסטר ברמת אביב ולא בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, הבעיה הייתה נפתרת מזמן. אין על זה ויכוח. אבל בדרום תל אביבי לאף אחד לא באמת אכפת, מה זה משנה אם השחורים שם הם שלהם או שלנו. העיקר שיהיה מי שישטוף את הכלים המלוכלכים בחצרות הפנימיות של מסעדות היוקרה ובלבד שלא נצטרך להתחכך בו יותר מדי".

בן דרור ימיני, בדומה לאראל סג"ל, הוא בין הראשונים שזיהה את הבעיה והתריע אודותיה השכם והערב. כעת הוא מנגח את הטרמפיסטים מימין ומשמאל, שבמקום לסייע לפתור את הבעיה, הם נבנים ממנה ומחריפים אותה. "זוהי שעתם של הטרמפיסטים. משמאל ומימין. הראשונים מפיצים אגדות על כך שאם רק נמגר את הגזענות ונהפוך את הפליטים לעולים חדשים הם יהפכו לאזרחים הגונים ותורמים, במסגרת מדינת כל אזרחיה שהם רוצים לכפות עלינו. אצל חלק קטן מאותם פעילים, בעיקר האנרכיסטים, מצויה ברקע האידיאולוגיה שרוצה להרוס את מדינת ישראל כמדינה יהודית, לטובת מדינת כל אזרחיה. המסתננים הם עוד אמצעי להשגת המטרה. ומימין מתייצבים המסיתים שלוקים בגזענות טהורה, כולל גזענות נגד צבע, ומפנים את הזעם נגד המסתננים עצמם". התוצאה של ההסתה הגזענית מימין הייתה ההפגנה בשכונת התקווה. "הפגנה צודקת ולגיטימית, שכוונה נגד מחדלי הממשלה, נהפכה עלי ידי עשרות בודדות למפגן של חוליגנים. באורח נס לא הסתיימו האירועים בשפיכות דמים. זה עלול לקרות". ובין הטרמפיסטים משמאל והטרמפיסטים מימין, "באמצע מצויים תושבי שכונות דרום תל אביב, אשדוד ואילת. הם הקורבנות. משום שהמסתננים שמגיעים לכאן, מרגע שהגיעו, הקפיצו את רמת החיים של עצמם בעשר דרגות. גם כשהם ישנים בגנים הציבוריים. ורק תושבי השכונות החלשות משלמים את המחיר. הם לבדם. כולם חכמים על חשבונם. ...המשחק הזה, בין תושבים חלשים, מסתננים ופעילי שמאל וימין מתרחש כאשר אין ממשלה בישראל. פשוט אין". בן דרור ממחיש בהמשך המאמר את המחדלים ומציע הצעות פתרון. אסתפק כאן בדוגמה אחת: "משרד הפנים, שבראשותו השר אלי ישי, מנפיק אלפי רישיונות לקבלני כוח אדם, לצורך ייבוא עובדים זרים. המסתננים הוותיקים יכולים להחליף לפחות חלק מהעובדים הזרים. כך גם יושג הפיזור. במקום ריכוז אדיר ומאיים בדרום תל אביב, יחליפו המסתננים הוותיקים את העובדים הזרים בשדות החקלאים. אבל ישי מתלונן על כל האחרים. הוא יכול לעשות משהו. הוא לא עושה".

ובאין מנהיגות, הוואקום מעלה את הדמגוגים הגזענים והלאומנים. את בן ארי האומר ל"הארץ": "היא לומד בכיתה אחת עם ילדי מסתננים שאתה לא יודע אלו מחלות הם נושאים. אלה מחלות נגיפיות קשות ביותר". ואי אפשר שלא להיזכר מי אמר על מי לאחרונה מילים איומות כאלה, ולהצטמרר. וכשדמגוג כזה עומד על הבמה מול אנשים שרמת התסכול מוציאה אותם מדעתם, וצורח "נגמרו הדיבורים", יש מי שמבצע. אילן ליאור, כתב "הארץ" הותקף בידי ביריונים, מוסתי בן ארי ושכמותו, במהלך ההפגנה, בכמעט לינץ'. וגם הוא מקפיד על המסר המאוזן, שאין המדובר בשחור ולבן: "המצוקה של תושבי שכונות הדרום אמתית. איש לא מזלזל בה. אלה שכונות חלשות שנאלצות לקלוט אוכלוסיה חסרת כל, המצויה במאבק הישרדות יום יומי".

ואם אכן נוצר קונסנזוס, יש לקוות שהממשלה תתעשת, ותדאג בצורה המוסרית וההומאנית ביותר, להחזיר לארצותיהם את המהגרים שאינם פליטי חרב. אלה הם רובם המכריע של המהגרים. תהיה זו עשיית צדק חברתי.

* סוגיית המהגרים הציפה את תופעת הלאומנות הקיימת בתוכנו. מן הראוי להדגיש, שבין לאומיות ללאומנות מפריד אוקיינוס. הלאומנות היא רגש שלילי של שנאת האחר, שנאת הזר, שנאת הזולת, גזענות, פשיזם. הלאומיות היא רגש חיובי של אהבת העם והארץ, של הזדהות עם בני העם, עם התרבות וההיסטוריה של העם, היא פטריוטיזם. ניתן להגדיר את הלאומנות כהיפוכה של הלאומיות.

הלאומיות היהודית היא הציונות. הציונות מעולם לא הייתה לאומנית. הציונות הייתה ועודנה לאומיות דמוקרטית, הומניסטית, שהפלגים בתוכה נעו ונעים בין ליברליזם וסוציאל-דמוקרטיה.

אין דבר המלבה את הלאומנות יותר מאנטי לאומיות כפי שהלאומנות מזינה את האנטי לאומיות. הלאומנות והפוסט/אנטי ציונות, הם תאומים סיאמיים הנבנים זה מזה והורסים את החברה הישראלית.

האנטי ציונים קופצים על כל גילוי של לאומנות כמוצאי שלל רב; כ"הוכחה" לצדקת הדה-לגיטימציה שלהם לציונות ולמדינת ישראל ולהיפך.

כאשר אנו נתקלים בגל עכור של לאומנות, כדאי שנחפש את הגל המקביל של אנטי לאומיות.

לא בכדי, כל הדוגמאות שאתן הנם מן "הארץ". בשבוע שעבר קיבלה דרום אפריקה החלטה אנטי ישראלית חמורה, להחרים את המוצרים הישראלים שיוצרו מעבר ל"קו הירוק". ביום ה' השתפך גדעון לוי ב"הארץ" במאמר תמיכה ועידוד רבתי למקבלי החלטה זו והבעת תקווה שהעולם כולו יאמץ את דרכם. יש לו לגדעון לוי רפלקס מותנה – תמיכה אוטומטית בכל דבר אנטי ישראלי והתנגדות אוטומטית לכל דבר פרו ישראלי. הוא יצא מגדרו לאורך חודשים בשבח עלילת גולדסטון. כשגולדסון חזר בו חלקית מן העלילה, הוא התנפל עליו כאחרון האנטישמים והאשים אותו בכניעה לכוח ולכסף של הקהילה היהודית בדרום אפריקה. כאשר בראשית תקופת כהונתו, אובמה נטה למדיניות אנטי ישראלית, הוא זכה לשבחים רבים מלוי שדִרבן אותו להחריף את עוינותו. הוא פרסם מאמר תחת הכותרת "אנא, בכוח" שבו הפציר באובמה להפעיל כוח נגד ישראל. אולם ברגע שאובמה החל להתפכח ולחזור למדיניות מאוזנת ואף פרו ישראלית, לוי גידף וניאץ אותו, ושוב לא בחל בתיאוריה האנטישמית על הכוח והכסף של הלובי היהודי השולט בארה"ב ומכתיב את סדר יומה של הפוליטיקה האמריקאית. כעת, זכה לוי לנחת רוח, לנוכח החלטת החרם של דרום אפריקה.

ובגיליון ערב החג פרסמה תנועת "גוש שלום" גילוי דעת התומך בהחלטה האנטי ישראלית של דרום אפריקה. ועמוד שלם הוקדש לראיון של בת דמותו של גדעון לוי, עמירה הס, עם יוזם החרם זאכי אחמט. "המאבק של אחמט: מטיפול באיידס לסיום הכיבוש" הוכתר הראיון. ראיון? אין בו שאלה קשה אחת, אתגר כלשהו. זה מאמר תעמולה משתפך, הבונה גיבור ומוקד להזדהות – דרום אפריקאי אנטי ישראלי קיצוני, המגיע לישראל כדי להיאבק נגדה. זמנית, הוא מוכן לקבל את הרעיון של שתי המדינות (לא שתי המדינות לשני עמים, חלילה, שהרי כידוע יש לחלק את הארץ למדינה פלשתינאית נקייה מיהודים ולמדינה לא יהודית, בסיסמת הכזב "כל אזרחיה") בקווי 67', אך "כטרוצקיסט הוא חשב שהפתרון במזרח התיכון הוא פדרציה סוציאליסטית. גם היום הוא חושב שזה אפשרי". מה הכוונה? החשיבות אינה ב"מה כן" אלא ב"מה לא". לא מדינת ישראל. הוא נאבק נגד קיומה. הוא גיבורה של עמירה הס, והוא זוכה למאמר דביק ומעורר קבס על פני עמוד שלם בגיליון החג של "הארץ".

לעומתו, פרופ' שלמה זנד אינו מקבל עמוד אחד, אלא ששה עמודים תמימים במוסף "הארץ". זנד, שאת נעוריו בילה בתנועה הקומוניסטית האנטי ציונית בנק"י, ואת בחרותו בתנועת "מצפן" שעוד שנים לפני "אקיבוש" הטיפה לחיסולה של מדינת ישראל, פרסם לפני ארבע שנים ערימת זבל שבה הוא מכחיש את קיומו של העם היהודי והיום הוסיף עליה ערימה חדשה המכחישה את קיום המושג ארץ ישראל. לכן, הוא מקבל במוסף "הארץ" כזו במה. בראיון עמו, הוא מספר, שבעת שירותו הצבאי הוא היה עד לרצח במכות בידי חיילים של פלשתינאי מבוגר שנעצר עם סכום גדול של דולארים. להאמין לו? לצערי, איני יכול לומר בוודאות שלא היו דברים מעולם. אבל כאשר הסיפור הזה הוא מפיו של זנד, אני מאמין לו כפי שאני מאמין לסיפורי התעמולה של גדעון לוי.

מגדעון לוי, עמירה הס, שלמה זנד ו"גוש שלום" אין לי ציפיות. למרבה הצער, יוסי שריד הולך ונעשה יותר ויותר דומה להם. בהיותו ח"כ ושר, לאורך עשרות שנים, הוא היה פטריוט ציוני ואף ביטחוניסט. אף שתמיד התנגדתי בתוקף לעמדותיו הפוליטיות, תמיד הערכתי אותו, בשל היותו פטריוט מובהק, וכמובן בשל השפה העברית שלו.

את שפתו אני מעריץ עד היום, אך משהו רע מאוד קרה לו בשנים האחרונות. חל בו תהליך מדאיג ומואץ של שולמית אלוניזציה. אני קורא את מאמריו, ומוצא מולי אדם נרגן וממורמר, אדם ציני, היורק ארס על המדינה. לפני שנים אחדות הוא פרסם ספר פוסט ציוני מובהק: "לפיכך התכנסנו".

בעיתון ערב החג, הוא פרסם מאמר תחת הכותרת "לבנת וסער – הם מפחדים". הוא יצא חוצץ נגד מניעת החינוך על ברכי כזבי ה"נכבה" (הנובע מפחד, לטענתו) והעלה על נס "בית ספר אזורי אחד, בנגב, שעיבדו בו תכנית לימודים שמתייחס לסיפר הציוני, אך גם לסיפר הפלשתינאי בצדו. מישהו דאג להלשין – תמיד יימצא המלשן התורן – ובמשרד החינוך נזדעקו. את המנהל זימנו לשימוע, נזפו בו כהוגן, והוא נאלץ להתיישר". המושג "הלשין" מוכר לי מן העדה החרדית, הפלג הפנאטי של החרדים, וגם מסביבת נוער הגבעות. זהו ביטוי לניכור כלפי מדינת ישראל, כאילו הייתה שלטון זר.

יוסי שריד, נאמן לעברית, מבכר את המושג "סיפֵּר" על נראטיב. אבל הוא מאמץ כאן את הרלאטיביזם הפוסט מודרניסטי, ואת גילויו הפוסט ציוני בישראל. על פי הגישה הזאת, אין אמת ושקר, יש רק סיפרים, נראטיבים. וכל הנראטיבים לגיטימיים. אבל תמיד יש הנראטיב ההגמוני והנראטיב המדוכא, ולכן יש לטפח את הנראטיב המדוכא.

שר החינוך (!) לשעבר של מדינת ישראל, אינו דוגל בלימוד האמת ההיסטורית, אלא בהצגת האמת והשקר זה לצד זה כשני סיפרים שווים בערכם. בספר שיצא בבית הספר שער הנגב, הוצגה ההיסטוריה של א"י במאה האחרונה כשני סיפורים. מצד אחד האמת ההיסטורית, שהוצגה כ"נראטיב הציוני" ומצד שני השקר הפלשתינאי אודות הקולוניאליזם הציוני שפלש לפלשתין וערך בה טיהור אתני אכזרי. ספר כזה הוא המודל החינוכי של שר החינוך (!) לשעבר של מדינת ישראל.

על פי גישה זו, על רצח רבין יש ללמוד בספר המציג מול ה"נראטיב הרשמי" את תיאוריית הקונספירציה, על פיה רבין שלח את השב"כ לרצוח אותו כדי להעליל על הימין או משהו כזה. על פי גישה זו, על השואה יש ללמוד מספר המציג זה מול זה את ה"סיפר הציוני" על פיו הייתה שואה ומולה את ה"סיפר" המכחיש את השואה.

הגישה האנטי לאומית הזאת, השלילית בפני עצמה, היא גם הביצה בה צומחת הלאומנות נוסח מיכאל בן ארי ומירי רגב.

הגיעה השעה שהרוב הציוני הדמוקרטי השפוי ייאבק נגד אלה ואלה ויחזיר לעצמו את המדינה.

                                                                                                                              * "חדשות בן עזר"