חגיגת הביכורים הייתה נפלאה, ובכל זאת, דבר מה צרם לי – העדרם של העובדים התאילנדים. מן הראוי, שבחגיגת החקלאות של אורטל, העובדים התאילנדים, המתגוררים באורטל, עובדים בענפי החקלאות שלנו ותורמים להם, יהיו חלק מן החגיגה.
איני סבור שמקומם בכל אירועי אורטל. שפתנו אינה שפתם, תרבותנו אינה תרבותם ואפילו טעמנו הגסטרונומי שונה. אולם באירועים המתאימים לכך, אין כל סיבה שלא נזמין אותם.
אין אירוע מתאים יותר להזמנת העובדים התאילנדים מחגיגת הביכורים – ההפנינג החקלאי, בוודאי השנה, כשערכנו אותו ברחבת היקב, סמוך כל כך למגוריהם.
מגילת רות אותה אנו קוראים בשבועות, מביאה לידי ביטוי את היהדות הפותחת את הלב לזר, לאחר. צר לי, שלא פתחנו את לבנו ולא הזמנו את העובדים התאילנדים לאירוע.
אני מקווה שמעתה ואילך נשנה את גישתנו בנדון. אנו משתבחים ביחס הטוב וההוגן שלנו לעובדים הזרים, ואין ספק שמבחינות רבות יש לנו במה להשתבח. אולם יחס הוגן מתבטא גם בתחושת בית – לא רק במובן הפיסי, אלא גם במובן הקהילתי, התרבותי.
הזמנת העובדים התאילנדים לאירועים המתאימים לכך, תהיה תשובת קיבוץ אורטל לגל שנאת הזרים, שהרימה את ראשה לאחרונה בחברה הישראלית.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
