הבלוג של אורי הייטנר

על מנהיגי ישראל לקבל בכל הכבוד את מיט רומני, ליצור עמו יחסי קרבה, להשפיע על עמדותיו ולהביא אותו להתבטאויות פרו ישראליות. יש לכך חשיבות מתוקף מעמדו הציבורי של רומני כמועמד לנשיאות ובעיקר מאחר ויתכן מאוד שבעוד חצי שנה הוא יהיה נשיא ארה"ב.

אולם עלינו להיזהר שלא לשבות עצמנו בכיס של רומני, לא להיתפס כתומכים בו ולא להצטייר כמתערבים במערכת הבחירות האמריקאית. כל התערבות כזו תפגע במעמדה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית, אך הנזק החמור ביותר הצפוי כתוצאה ממעורבות כזו, עלולה להיות במערכת היחסים עם אובמה, שיתכן מאוד שבבחירות הקרובות הוא יבחר לתקופת כהונה נוספת.

רומני הוא ידיד ישראל, אין ספק בכך ויש לטפח את הידידות הזאת. עם זאת, אין ערובה לכך שהדברים שהוא אומר טרם בחירתו מנבאים את דרכו אם יבחר. כמה נשיאים התחייבו להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים, ולאחר מכן הפרו את התחייבותם?

מצד שני, מיתוס העוינות של אובמה לישראל מוגזם מאוד. בכל הקשור לשיתוף הפעולה הביטחוני, אובמה לא נפל בתמיכתו בישראל מאף נשיא אחר. ובמבחן המדיני העיקרי – הניסיון הפלשתינאי לקדם בעצרת האו"ם פתרון כפוי לסכסוך, אובמה עמד בראש המערכה לסיכול היוזמה וסחף אחריו את העולם החופשי כולו. נאומו בעצרת האו"ם היה נאום ציוני לעילא ולעילא.

תדמיתו האנטי ישראלית נובעת מדרכו בשנה הראשונה לכהונתו. אובמה נכנס לתפקידו, שבוי ביומרה משיחית להביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לאסלאם. בניסיונו זה פגע בישראל – דילג על ישראל בביקורו במזה"ת ותבע מישראל להקפיא את הבניה בהתנחלויות כתנאי מוקדם למו"מ, תביעה שעד אז אפילו הפלשתינאים לא העלו.

במהרה הבין אובמה את טעותו. מדיניותו הפייסנית כלפי האסלאם נתפסה כחולשה והגבירה את העוינות והבוז כלפי ארה"ב. איראן הקצינה את דרכה. אובמה הבין שבתביעתו בנושא הבניה בהתנחלויות הוא העלה את הפלשתינאים על עץ גבוה ונתן להם תירוץ להשתמט ממו"מ עם ישראל. הוא גם שילם מחיר פוליטי על מדיניותו – בשיא העימות שלו עם ראש הממשלה נתניהו, קיבלו חברי הקונגרס, כולל נציגי המפלגה הדמוקרטית, את ראש הממשלה בכבוד מלכים. הייתה זו התייצבות חד משמעית של בתי הנבחרים נגד מדיניות הנשיא.

סביר להניח שאובמה לא יחזור על טעותו ויטפח את הידידות בין המדינות.

האינטרס המובהק של ישראל, הוא להמשיך ולתחזק את התמיכה הדו מפלגתית בה. לכן, על ישראל להימנע מלתמוך במועמד מסוים. רוב יהודי ארה"ב תומכים באופן מסורתי במפלגה הדמוקרטית, והתייצבות ישראלית לצד המועמד הרפובליקאי תפגע בהם.

יש לזכור שהתמיכה בישראל הייתה משותפת לנשיאים משתי המפלגות. גם הנשיאים העוינים היו משתי המפלגות – קרטר הדמוקרטי ובוש (האב) הרפובליקאי. כל הנשיאים, משתי המפלגות, לא תמכו באינטרסים הטריטוריאליים של ישראל וצידדו בנסיגה לקווי 49', ולמרות המחלוקת העקרונית הם המשיכו להעניק לישראל תמיכה ביטחונית, כלכלית, דיפלומטית וניהלו עמה מערכת יחסים ידידותית וקרובה. הנשיא היחיד שחרג מן העמדה האמריקאית המסורתית בנושא השטחים היה בוש הבן, שבמסמך בוש הביע תמיכה בעמדות הטריטוריאליות של ישראל. מסמך בוש היה הישגו המדיני הגדול ביותר של אריאל שרון, והתמורה היחידה שישראל השיגה תמורת ההתנתקות. מי שהפר את עקרונות המסמך, לא היה אובמה, אלא דווקא אולמרט, שבמדיניות הוויתורים הנמהרת וההרפתקנית שלו, הציע, עוד בימי בוש, הצעות מרחיקות לכת שמחקו את הישגי המסמך והפכו אותו לאות מתה (ואת השלום, כמובן, הוא לא קרב בכך במאומה).

הידידות בין ישראל וארה"ב היא נכס אסטרטגי שחובתה של ישראל לטפח. לעתים, יש מחלוקת בין המדינות ומפעם לפעם אפילו עימותים, אך יחסי הידידות הבסיסיים בעינם עומדים. תהיה זו איוולת מדינית חמורה, לסכן את היחסים הללו, בהתערבות בוטה בבחירות לנשיאות ארה"ב.

יש לקוות שנתניהו ישכיל להימנע מחיבוק יתר למיט רומני, שעלול לשמש כבומרנג מדיני ולפגוע ביחסים בין המדינות, דווקא בתקופה כה קריטית לביטחונה של ישראל.

* "ישראל היום"