הבלוג של אורי הייטנר

האם התקשורת בישראל מוּטה? בהחלט. האם "קול ישראל" מוטֶה? ללא ספק. האם יש צורך באיזון, לשם תיקון? בוודאי. ובוודאי כאשר מדובר בשידור הציבורי.

ועם זאת, כפיית מראיינים "מאזנים" דווקא בתכניתה של קרן נויבך "סדר יום" היא טעות חמורה. כיוון שהתכנית הזאת היא עצמה האיזון. נשמע מוזר? אסביר.

על פי הגישה הדיכוטומית, הפרימיטיבית, הפשטנית, של "אנחנו והם", "ימין / שמאל" וכו', תכניתה של קרן נויבך מבטאת בהחלט אופוזיציה לשלטון, ולכן היא בהכרח שייכת ל"הם" או ל"אנחנו" – תלוי מאיזה צד בוחנים אותה. אולם בניתוח עמוק יותר, התמונה הרבה יותר מורכבת.

התקשורת היא בהחלט "שמאלנית", כפי שמכנים זאת בטעות, בגישתה לסוגיות החוץ והביטחון. היא אינה מאוזנת ומן הראוי לאזן אותה. גם במחלוקת על סוגיית האקטיביזם השיפוטי, התקשורת ממש מגויסת לצד האקטיביזם, ובוודאי שראוי לאזן אותה.

אולם תכניתה של קרן נויבך, כלל אינה עוסקת בסוגיות החוץ והביטחון. להיפך, היא מציעה סדר יום חלופי לזה, השם במרכז את נושאי החוץ והביטחון. כבר בכך, היא תכנית חתרנית כלפי סדר היום התקשורתי – שכבר 45 שנה שבוי במיתוס אקיבוש, ב"תהליך השלום" וכד', תוך הזנחה פושעת של השיח הציבורי והביקורת התקשורתית על הסוגיות הכלכליות והחברתיות. תכניתה של קרן נויבך, אינה "יומן הכלכלה" – תכנית המדווחת בפינתה על הנעשה בכלכלה, כפי שיש תכניות על ספורט או על משפט, אלא תכנית שנועדה לעצב את סדר היום הציבורי והתקשורתי ולהעלות את הסוגיות החברתיות כלכליות על ראש שמחתנו.

בסוגיות המשפטיות – התכנית מייצגת קו אמצע, רחוק למדי מהקו המצדד במשפטיזציה של המדינה. קרן נויבך עצמה וביתר שאת – עודד שחר, הפרשן הכלכלי של התכנית, יוצאים חוצץ נגד המשפטיזציה הזאת, נגד שלטון היועצים המשפטיים, הפוגע ביכולת קבלת ההחלטות של נבחרי הציבור, מסרס את העשיה והופך את הנושאים באחריות הציבורית לראשים קטנים. עצם העובדה שתכנית המזוהה כ"שמאל" מבטאת קו שונה מהקו של ה"שמאל האוטומטי", מבטאת את הייחודיות של התכנית ואת הקו העצמאי שלה.

נושא נוסף בו הקו של התכנית שונה מהקו של ה"שמאל האוטומטי", הוא יציאתה העקבית של קרן נויבך נגד שיח השנאה המופנה בחוגים האוטומטיים כלפי המתנחלים והחרדים. קרן נויבך מבינה, שהגישה של "הכו במתנחלים ובחרדים והצלתם את המדינה" - מעבר לכך שאינה מוסרית, היא כלי להסחת דעת מהתמודדות עם הבעיות האמתיות של החברה הישראלית. כמו בכל מקום בעולם, קל יותר להסית נגד האחר ובכך לפתור את עצמנו מחשבון נפש ומתיקון חברתי.

תכניתה של קרן נויבך עוסקת, כאמור, בעיקר בנושאי חברה וכלכלה, בניסיון להעמיד אותם במרכז סדר היום. בתור שכזאת, יש לה שלושה אפיונים ייחודיים:

א. אי הפרדה בין חברה וכלכלה. בדרך כלל, יש בתקשורת תכניות חברה ותכניות כלכלה. לכאורה, הכלכלה פונה לראש, החברה ללב. הכלכלה היא נושא של מקצוענים, החברה היא נושא לחמלה. תכניות החברה עוסקות ברווחה ובחינוך, תוך ניתוק מדיון כלכלי לעומק, הבוחן בעין ביקורתית את מה שגורם לפערים ולעוני.  תכניות הכלכלה, לעומת זאת, עוסקות בדרך לחיזוק הכלכלה, תוך התעלמות מהחברה, שלמענה קיימת הכלכלה. "סדר יום" של קרן נויבך, מחבר בין הסוגיות, וכך הוא מפתח שיח ציבורי ביקורתי המנתח את החברה הישראלית לעומקה ומתמודד עם פגעיה.

ב. שיח ביקורתי, אלטרנטיבי. במשך שנים, עד המחאה של קיץ 2011, התקשורת – רובה ככולה, יישרה קו עם המערכת הפוליטית על כל אגפיה ועם האקדמיה, והתנבאה בסגנון אחד: ניאו ליברלי, שמרני, קפיטליסטי. הגישה הזאת הוצגה כאמת מדעית, שכלל אינה ניצבת לבחינה ולדיון, והדיון הכלכלי היה רק על הפרטים – כיצד לבצע אותה ביעילות יתר, והדיון הפוליטי התמקד בשאלה איזו מפלגה מבצעת זאת טוב יותר.

תכניתה של קרן נויבך היוותה איזון, אם לא עלה תאנה, לקו החד-חד ערכי הזה. נכון שהחל בקיץ שעבר גם אחרים החלו לדבר ברוח זו, אך עדין לא ברור עד כמה השיח הזה היה אמתי ועמוק, ולא טרנד, שהתחלף השנה בטרנד של לעג למחאה. בתכניתה של קרן נויבך, הדיון על המחאה ועל הסוגיות שהיא העלתה, היה ונשאר אמתי יותר, עמוק יותר ורציני יותר; לא טרנדי.

ג. חיבור בין מיקרו כלכלה ומקרו כלכלה. אפיון נוסף של התכנית, הוא העיסוק בכלכלה הן מצד המקרו – המדיניות הכלכלית, והן מצד המיקרו – הסיפור הפרטי. גם בכך יש חידוש – שילוב בין סוג התכניות שבהן "האזרח הקטן" מתלונן על תלאותיו מול הבירוקרטיה לבין התכניות הכלכליות העוסקות ב"עניינים הרציניים". החיבור בין השניים, בתכניתה של קרן נויבך, מציב לעוולות עמהן האזרח נאלץ להתמודד פרספקטיבה של שיטה כלכלית, ומצביע על כשלי השיטה דרך הסיפור האישי של נפגעיה.

כל האפיונים הללו הופכים את "סדר יום" של קרן נויבך לפנינה תקשורתית, אחת התכניות החשובות בתקשורת הישראלית, אחת התכניות הטובות והמקצועיות ואחת התכניות הפופולאריות. מן הראוי להגן על התכנית הזו, ולא לפגוע בה.

הצורך לאזן דווקא את התכנית המציגה אלטרנטיבה לקו השליט בתקשורת, בתחום הכלכלי, היא לעג לרש. היא מבטאת את הפחד מפני הצגת האלטרנטיבה, מה שמעיד על חשיבותה ועוצמתה של התכנית.

יתר על כן, דווקא בתכנית זו, יותר מאשר בתוכניות אחרות, ניתן מקום רב למי שמסומנים כצד הפוליטי האחר לזה שעמו מזוהה קרן נויבך; אנשים כמו בן דרור ימיני, אמילי אמרוסי מיש"ע, יהושע מור יוסף מיש"ע, אבישי עברי מאתר "לאטמה" ואחרים. וראה זה פלא, לא אחת ישנן הסכמות בין קרן נויבך לדוברים הללו, בעיקר בביקורת העצמית על התקשורת, כולל על חוסר האיזון בתוכה, בין "ימין" ו"שמאל". אז דווקא התכנית הזו זקוקה ל"איזון"?

יש מקום לאיזון בתקשורת, כולל ב"קול ישראל", אך ממש לא בתכניתה של קרן נויבך. בוודאי שאין מקום לאופן הכוחני בו נכפו עליה מגישים "מאזנים", ובעיקר הניסיון הראשוני לכפות עליה דווקא את הפרובוקטור מנחם בן.

יש מקום לאיזון בתקשורת, כולל ב"קול ישראל". איך לאזן? למשל, בתכנית אישית, בשעת האזנת שיא, לאיש תקשורת מוכשר וכריזמטי, המזוהה עם ה"ימין".

אם להצביע על תכנית שבה באמת יש מקום לשינוי ולאיזון, זהו יומן הבוקר בהגשת אריה גולן. בניגוד ל"סדר יום" שהנה תכנית אישית, יומן הבוקר אמור להיות תכנית המציגה לציבור את העובדות, על בסיסן יש לקיים את הדיון הציבורי. מן הראוי שהיא תוגש באופן אובייקטיבי, מקצועי, מכובד וממלכתי, כפי שמגיש אותה מפעם לפעם יעקב אחימאיר. כבר קרוב לעשרים שנה, שאריה גולן הופך את יומן הבוקר לנחלתו הפרטית. בניגוד לכל כללי האתיקה, הוא הופך אותה במה להטפה ולשיווק עמדותיו האישיות. כאשר הוא מראיין מי שמייצגים עמדות שונות משלו, הוא ציניקן, העושה כל מאמץ להגחיך אותם ואת עמדותיהם. כאשר הוא מראיין מי שמייצגים את עמדותיו, ה"ראיון" הופך לדרבון הדדי של השניים, איך להיכנס חזק יותר ביריב. אני חייב לציין, שאני חש סלידה מהתנהגותו, גם במקרים שבהם עמדתי קרובה לשלו, כמו בנושא השתמטות החרדים משירות בצה"ל. אריה גולן הוא מגיש מנוסה, סמכותי וכריזמטי, המנצח ביד רמה על תכניתו, אולם הציניות שלו, הדעתניות שלו, הרדידות הפשטנית והפופוליזם הזול והדמגוגי שלו, מנוגדים לשידור מקצועי ולאתיקה של שידור ממלכתי. במקום להיטפל לתכניתה המצוינת של קרן נויבך, מן הראוי לשנות מן היסוד את יומן הבוקר.

קשה לי להיות שותף למאבק למען קרן נויבך, לא רק בשל אופיו האלים, אלא גם כיוון שזהו מאבק של "השמאל האוטומטי" שלא נועד להגן על הפנינה התקשורתית של קרן נויבך, אלא דווקא על חוסר האיזון של התקשורת. סביר להניח שמובילי המאבק הזה היו נאבקים באותה מידה, בניסיון לתקן את קלקולי יומן הבוקר.

אולם במקרה הספציפי הזה, גם אני סבור שהפגיעה בתכניתה של קרן נויבך שגויה; היא מנוגדת לאינטרס הציבורי.

* BSH