הבלוג של אורי הייטנר

ערב יום הכיפורים, נוהגים העיתונים לפרסם מאמרים, כתבות וחשיפות הנוגעות למלחמת יום הכיפורים. בשנים האחרונות, הביאה התחרות בין העיתונים למגמה חדשה – הקדמת העיסוק בפרשיות היסטוריות שבוע שבועיים לפני יום השנה לאירוע, כדי להקדים את המתחרים. וכך, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" הקדים ופרסם כתבת חשיפה של רונן ברגמן, אודות התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, ומקדיש לה ששה עמודים. את סקירתי אייחד לקריאה ביקורתית של הכתבה הזאת.

אפתח ואומר שרונן ברגמן הוא בעיניי עיתונאי רציני מאוד, אחד הטובים בישראל. בדרך כלל, אני קורא בשקיקה את כתבותיו המחכימות, בהן הוא חושף פרשיות ביטחוניות, מודיעיניות ומדיניות עלומות ומשליך אור על פרשיות ידועות מזווית מקורית. כתיבתו קולחת ומעניינת, לא על חשבון האיכות והעומק.

הפעם, לדעתי, הכתבה של ברגמן היא נפילה מקצועית.

הסיפור שמביא ברגמן, מתאר יוזמה מצרית להסכם שלום עם ישראל, שהועברה לאמריקאים ודרכם לישראל במהלך 1973, ונדחתה בידי ממשלת ישראל. התוצאה – מלחמת יום הכיפורים, על למעלה מ-2,300 הרוגיה. המסקנה – למלחמת יום הכיפורים "לא קדם רק מחדל מודיעני – אלא גם מחדל מדיני כבד". הציטוט – מתוך כותרת המשנה של הכתבה "כמעט ושכחתי, שלום" (פרפרזה על השיר "קופסת צבעים", שכתבה במלחמת ששת הימים הילדה טלי שורק, ומסתיים במילים "ישבתי וציירתי, שלום"). הוא מופיע בתוך כותרות המשנה באותיות מודגשות.

בעוד הכותרת מתארת את ה"מחדל המדיני" כשווה ערך למחדל המודיעיני, הכתבה עצמה מחמירה הרבה יותר: "ממצאי המחקר חושפים כי כישלון 'הקונספציה המודיעינית' שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת 'הסבירות הנמוכה' למלחמה כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות ... השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני על סמך המתרחש בערוץ החשאי". במילים אחרות – מחדל יום הכיפורים היה מחדל מדיני. הייתה לישראל הזדמנות לקבל הצעת שלום, היא העדיפה מלחמה, ובכך גולדה, דיין וגלילי אשמים ישירות במותם של למעלה מ-2,300 חיילים ישראליים.

זוהי האשמה חמורה ביותר. אם היא נכונה, מדובר בפשע נורא של ממשלת ישראל נגד המדינה ואזרחיה. אם אינה נכונה, הרי מדובר בעלילת דם נוראה נגד ממשלת ישראל. יש, כמובן, הרבה אפשרויות ביניים בין "נכונה" ו"לא נכונה" ולפיכך, בין פשע של הממשלה ועלילת דם עליה. אך דווקא לכן ראויה קריאה ביקורתית של הדברים, וכאן הבעיה העיקרית של הכתבה – כל כולה קריאה לא ביקורתית.

כאן עלי להסביר – מה פירוש "קריאה לא ביקורתית" כאשר מדובר בכתבה. הקריאה היא של הקורא, לא של הכתבה. מן הסתם, התכוונתי, אולי, לכתיבה לא ביקורתית. אז זהו, שלא. התכוונתי לכתבה, שהינה קריאה לא ביקורתית של מסמך אחר.

יתרונו הגדול של רונן ברגמן הוא בתחקיריו. במקרה זה, אין כל תחקיר של ברגמן. זוהי כתבה של ברגמן על הספר "1973, הדרך למלחמה", מאת ד"ר יגאל קיפניס. את ספרו של קיפניס טרם קראתי, וכל ביקורתי אינה על הספר, אלא על כתבתו של ברגמן.

"חשיפה" – זועקת כותרת העל של הכתבה ב"7 ימים". מוזר, מה נחשף בכתבה? איזו עבודת חשיפה ביצע עיתונאי או תחקירן של העיתון? הוא בסך הכל חשף ספר שבימים הקרובים יצא לחנויות ויהיה נחלת הציבור. לא, אין כאן כל חשיפה. אין זה אלא קדימון.

הבעיה בקדימון הזה, היא התייחסותו הבלתי ביקורתית של ברגמן לכתוב בספר, כאילו מדובר בתורה מסיני. אין בכתבה כל הטלת ספק, כל בחינה מקצועית ראויה של הנכתב בו. אולם האמור בכתבה מעורר הרבה מאוד סימני שאלה אודות הכתוב בספר. סימני השאלה הללו נעדרים לחלוטין מן הכתבה, אף שהם ממש מתבקשים.

סימן השאלה הראשון נוגע לרקורד של כותב הספר. זהו ספרו השני של קיפניס. קדם לו הספר "ההר שהיה כמפלצת", ספר שעסק בתולדות היחסים בין ישראל לסוריה, מקום המדינה עד מלחמת ששת הימים (בחלקו הראשון של הספר), ובמדיניות ישראל בנוגע לגולן אחרי מלחמת ששת הימים (בחלקו השני).

הספר "ההר שהיה כמפלצת" זכה ליחסי ציבור נפלאים, בעיקר מצד אורי משגב ב"ידיעות אחרונות" ועקיבא אלדר ב"הארץ", אך זהו ספר עלוב וחסר כל ערך, מבחינה מחקרית והיסטורית. זהו ספר תעמולה לנסיגה מהגולן, במסווה של מחקר היסטורי, כאשר כל הנתונים והעובדות בו מוכפפים למטרתו האידיאולוגית, התעמולתית. חלקו הראשון הוא כתב אשמה כלפי מדינת ישראל, שלאורך כל השנים נהגה בתוקפנות נגד סוריה. חלקו השני הוא תיאור מדיניות ממשלות ישראל ככזאת שנועדה להביא לנסיגה מהגולן, וגם הקמת היישובים והחלת הריבונות בגולן, מוצגים בה, בהפוך על הפוך, כאמצעים שנועדו להביא לנסיגה כזאת. את חלקו הראשון של הספר קטל פרופ' גדעון ביגר, גיאוגרף וחוקר גבולות בר סמכא, מן המוערכים ביותר בתחומו בעולם, במאמר שפרסם בכתב העת "כיוונים חדשים". במאמר זה לא השאיר ביגר אבן על אבן מאוסף הניירות בספרו של קיפניס, והציג את היומרה המחקרית של הנ"ל במערומיה.

בשורה של מאמרים שאני כתבתי על חלקו השני של הספר, הוכחתי עד כמה הכתוב בו מופרך מן היסוד. שיטתו של קיפניס בספר זה, הייתה התעלמות מכל עובדה ומסמך שאינם משרתים את האג'נדה שלו, העצמה מופרזת של כל שביב מידע המאושש, לכאורה, את טענותיו. כל העובדות מוטות בפרשנות תעמולתית, כדי שיתאימו לקו של הספר, וכאשר יש צורך בכך, אפשר גם להסתייע בדמיון. כך, למשל, הכניס קיפניס דברים לנאומו של בגין בכנסת, בדיון על חוק הגולן, שלא זו בלבד שלא נאמרו, אלא הם סותרים את הדברים שאמר בגין. לעומת זאת, הדברים שבגין אכן אמר, הסותרים את התזה של קיפניס, לא מצאו את מקומם בספר. כל מי שיעשה את מה שאני עשיתי – ישווה בין תיאור דבריו של בגין בדיון בכנסת בספרו של קיפניס, לבין הפרוטוקול המופיע ב"דברי הכנסת" אודות הדיון שנערך ב-14.12.81, יוכל להיווכח בקלות בערכו האמתי של המחקר שבבסיס הספר.

כאמור, טרם קראתי את ספרו החדש של קיפניס, אולם מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. האם הייתי קונה ספר היסטוריה משומש מידיו של מחבר "ההר שהיה כמפלצת"? אתבטא במתינות – הייתי עושה זאת בזהירות רבה. בוודאי שכך אנהג, כאשר על פניו גם הספר הזה, בדיוק כמו קודמו, הוא כתב אשמה כלפי ישראל שדרדרה למלחמה, לעומת הצד הערבי שלא רצה בה, שכמה לשלום. שמא גם בספר הזה, רצינות המחקר דומה לרצינות המחקר הקודם?

ברגמן מזכיר בכתבתו את העובדה שקיפניס הנו תושב הגולן. אין הוא מזכיר את העובדה, ששעה שתושבי הגולן נאבקו נגד נסיגה מהגולן, קיפניס נאבק למען הנסיגה ואף הקים גוף קיקיוני של קומץ תושבים מן הגולן, שתמכו בנסיגה. הגוף הזה זכה לסקירה תקשורתית ללא כל פרופורציה לחוסר חשיבותה, אך אין לי כאן טענות לתקשורת, הרי כלל ברזל של התקשורת הוא ש"אדם נשך כלב – ידיעה". הרי ממה נפשך? אם אתה תומך בנסיגה מהגולן וחושב שזה צעד חשוב וחיוני, למה אתה מתיישב בגולן ובכך מקשה על האפשרות לקדם נסיגה ואולי אף מכשיל אותה? ספרו הקודם של קיפניס נתן הסבר "מחקרי" שנועד להשיב על התמיהה זאת – בעצם ההתיישבות בגולן קמה כדי לקדם את הנסיגה, וכך בעצם הוא מגשים את מטרתה כאשר הוא נאבק מן הגולן בעד חורבן יישובו ועקירת המטע שלו? נשמע מגוחך? זה הרבה יותר מגוחך מכפי שזה נשמע.

היכרות עם קיפניס ועם "מחקרו" הקודם, חייבת להביא את הקורא לקריאה זהירה, ביקורתית וחשדנית גם של ספרו החדש. האם הוא מביא את מכלול העובדות, או שמא רק את מה שמסתדר עם הקונספציה של הספר? והעובדות שהוא מביא – האמנם מאוששות את הקונספציה או שמא הדברים מוטים בידי הכותב? לפחות בכתבתו של ברגמן, אין כל קריאה ביקורתית של הספר ושל העובדות המוצגות בו, וחבל.

כתרגיל אינטלקטואלי, אתעלם כעת מכל היכרות מוקדמת עם קיפניס, ואתייחס לכל העובדות המופיעות בכתבה (כאמור, ביקורתי היא על הכתבה שקראתי ולא על הספר שלא קראתי) כאל אמת לאמתה – האמנם הן מאוששות את כתב האשמה כלפי גולדה מאיר וממשלתה?

נקודת המוצא של הספר, היא שהממשלה עמדה בפני בחירה – סאדאת מציע לישראל הצעת שלום ואם היא לא תענה הוא יתקוף אותה במלחמה. האם ניתן לנהל כך מדיניות? האם ניתן להתייחס להצעת שלום המלווה באקדח אל הרקה ברצינות, כאל הצעת שלום? מה היה כותב ברגמן על חשיפה של הצעת שלום ישראלית למצרים, שהייתה מלווה באיום במלחמה אם המצרים לא יענו ליוזמה? האם הוא היה מתייחס להצעה כרצינית, כראויה להתייחסות?

"התחתני אתי, ולא – ארצח אותך". האם ברגמן או קיפניס היו ממליצים לבתם ללכת בחדווה לחופה עם בעל ההצעה? כמובן שלא.

מי שרוצה באמת בשלום, אינו מאיים במלחמה, ובוודאי אינו פותח במלחמה. מי שפתח במלחמה, מעיד על עצמו כאלף עדים שדיבורי השלום שלו היו דיבורי סרק. התוקפנות של מצרים וסוריה, שפלשו למדינת ישראל ביום הכיפורים תשלד 1973, מעידה על גישתן התוקפנית, ומכאן שכל דיבורי השלום שלהם היו עורבא פרח. התייחסות רצינית אליהן כאל הצעת שלום, יוצאת מתוך הנחה, שהמצב הטבעי והנכון במזה"ת הוא מלחמה של הערבים נגד ישראל, ועל ישראל לשלם שוב ושוב דמי חסות כדי למנוע אותה, ואם לא שילמה את דמי החסות, היא האשמה בפריצתה. זוהי גישה מעוותת מעיקרה, מבחינה מוסרית ומדינית.

הכתבה כה חד צדדית, עד שהכותב אפילו אינו מבחין בסתירות הפנימיות שבתוכה. דוגמה אחת, היא ההתייחסות לבחירות לכנסת השמינית, שנועדו להתקיים ב-30 באוקטובר 1973. פעמים רבות מתואר בכתבה, כיצד הממשלה העדיפה לדחות את המהלך המדיני עד אחרי הבחירות, כדי שלא לגשת לבחירות כמי שמוכנה לוותר על הישגי מלחמת ששת הימים, אך העבירה מסרים שהיא תבחן אותה אחרי הבחירות. בין השאר מתואר בכתבה מהלך מדיני שתווה שר הביטחון דיין, הדומה בקווים כלליים ליוזמה המצרית, ונאמר בה "שהוא מוכן להוביל אותה מיד אחרי הבחירות".

כל התיאורים האלה מציגים חבורת עסקנים אטומה, שמשיקולים אלקטורליים העדיפה מלחמה עקובה מדם על שלום. אולם הרי אנו יודעים, שאין מדיניות רצינית שאינה לוקחת בחשבון שיקולים כאלו. הרי אותו גיליון "ידיעות אחרונות" שבו התפרסמה כתבתו של ברגמן, מלא בכתבות היורדות על נתניהו, שאינו מבין את שיקוליו האלקטורליים של אובמה בלחצו עליו בסוגיה האיראנית (ראו, למשל, מאמריהם של נחום ברנע וסימה קדמון). אולי גולדה ודיין דווקא רצו לקדם את היוזמה, אך ידעו שאם יעשו כן לפני הבחירות, הם עלולים להפסיד והיוזמה תגנז? והרי הם העבירו לאמריקאים את המסר של "המתינו עד הבחירות". המסר הזה עבר, מן הסתם, גם למצרים. הרי בכתבה נאמר בפירוש ששר החוץ המצרי פאהמי, שהגיש את תכנית השלום ליועץ נשיא ארה"ב לביטחון לאומי קיסינג'ר, "הכיר היטב את ההוויה הפוליטית הישראלית, ידע שניצב מולו מכשול: ב-30 באוקטובר היו אמורות להתקיים הבחירות לכנסת".

עתה, הבה ננסה לבחון את הקונספציה עליה מבוססת הכתבה ועליה מבוסס הספר, אל מול סוגיית הבחירות.

מן הראוי דווקא לבחון האם ראוי ומוסרי להעלים מהציבור הישראלי, טרם הבחירות, כוונה לוויתורים ישראליים מרחיקי לכת, אחרי הבחירות? מן הראוי לבקר את התנהגותה של גולדה דווקא מן הכיוון הזה. אולם אין בכתבה כל רמז לביקורת על כך. אולי כיוון שהקונספציה של הכתבה, היא שהבחירות היו אך תירוץ, והכוונה האמתית הייתה "טקטיקה של שלוש נקודות: למסמס, למסמס, למסמס".

האם הקונספציה הזאת נכונה? כנראה שקיפניס וברגמן בוחני כליות ולב, והם יודעים את התשובה. אולם אין זו אלא השערה. לעומת זאת, יש עובדה שאינה ניתנת לערעור – 24 ימים לפני מועד הבחירות הללו, מצרים פלשה לישראל ופתחה במלחמה תוקפנית נגדה. למה? אם מצרים כל כך חפצה בשלום, המלחמה כל כך דחופה בעבורה, עד שאין היא יכולה להתאפק ולהמתין עד אחרי הבחירות, עוד 24 ימים בסך הכל, כדי לבחון את רצינותה של ישראל? אם היא כל כך חפצה בשלום, שווה היה לה להקריב חיי 15,600 חיילים מצריים ולפצוע עוד 25,000 חיילים מצריים, כאשר היה ביכולתה להמתין 24 יום (!) כדי לראות מה ילד יום? אפרופו הקרבת חיילים – בחודשים שקדמו למלחמה, הצהיר סאדאת שהוא מוכן להקריב חיי מיליון מצרים כדי "לשחרר את סיני". האם ניתן להתייחס ברצינות להצעות שלום של מי שיוצא בהצהרות כאלו? האם קיפניס וברגמן היו מתייחסים ברצינות להצעות שלום של ראש ממשלה ישראלי, שהיה מצהיר הצהרה מסוג זה?

והנה, השאלות הללו כלל אינן נשאלות בידי קיפניס וברגמן. הם כל כך נעולים על הקונספציה, עד ששאלה כל כך מתבקשת – מה בער למצרים לתקוף את ישראל עוד לפני הבחירות ולשלם מחיר כה כבד, הם אפילו לא שאלו! אולי כיוון שכל התמודדות עם השאלה הזאת תרסק את הקונספציה?

הקונספציה, המתוארת שוב ושוב בכתבה, היא ש"למאיר ולדיין היה ברור לחלוטין שפני מצרים למלחמה, ולמרות זאת – הם העדיפו אותה על פני הסכם שלום מהפכני שהיה מקובל על סאדאת". כל התיאורים הם של אקטיביות מדינית של מצרים, רודפת השלום, ופסיביות מדינית של ישראל, סרבנית השלום. והנה, בתיאור של שיחה בין קיסינג'ר לבין שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארה"ב, מצוטט קיסינג'ר כמי שאומר לבן שיחו: "אילו רק יכולתם לתת לי נוסחה לקשר שבין הסדר ביניים והסדר כולל". רגע, רגע, מה קורה פה? איך הגיע פתאום הסדר ביניים לתמונה?

מסתבר, שישראל העבירה כל העת הצעות מדיניות, הן למו"מ חשאי לשלום והן להסדר ביניים. עובדה זו סותרת את הקונספציה אודות הפאסיביות הישראלית, אולם היא מתיישבת היטב עם הגישה הבסיסית, לפיה חובתה של ישראל לקבל את עמדות הצד השני במלואן, להיכנע לכל תביעות הצד השני, שכל הצעה ישראלית שאינה כניעה מוחלטת לדרישות הצד השני אינה רצינית וכו'. על פי גישה זו, המזלזלת אוטומטית בכל הצעה ישראלית להסדר, ומתייחסת ברצינות תהומית לכל הצעה מצרית להסדר, מתוארת תגובת ישראל להצעה המצרית כמסמוס ישראלי שהביא למלחמה. מצרים דחתה את הצעות ישראל ותקפה אותה. ישראל דחתה את הצעות מצרים, אך לא העלתה על דעתה לתקוף אותה. מי אשם בתוקפנות? ישראל, כמובן. בעיניי, זהו היגיון עקום.

הספר והכתבה תוקפים בחריפות את המידור שנקטו גולדה, דיין וגלילי, שהסתירו את המגעים המדיניים מהממשלה ומראשי מערכת הביטחון ובעיקר משר החוץ אבא אבן. יתכן שעובדה זו ראויה לביקורת, ואין ספק שאינה מופת של התנהלות מדינית ופוליטית ראויה. אך אם נבחן את הפוליטיקה האמתית, לא בתנאי המעבדה, של כל המדינות בכל הזמנים, ניווכח שזו הנורמה המקובלת, ולעתים היא אף הרבה יותר חמורה. למשל, יוסי ביילין, סגן שר החוץ, ניהל מו"מ עם הפלשתינאים ללא ידיעת ראש הממשלה ושר החוץ. כאשר שיתף את שר החוץ פרס, הם נמנעו מלשתף את רוה"מ (!) רבין. נכון, בדיעבד רבין קיבל את מתווה אוסלו ומשהצטרף אליו, הוביל אותו בישורת האחרונה. אולם גם לאחר ההסכם, ניהל יוסי ביילין מו"מ חשאי עם אבו מאזן על הסדר קבע, ושוב – ללא ידיעת ראש הממשלה ושר החוץ. כמו במלחמת יום הכיפורים, גם כאן ניתן בהחלט להצביע על תוצאות עקובות מדם של ההסכם. דוגמה נוספת – רק אחרי רצח רבין, נודע לשמעון פרס מפי הנשיא קלינטון, על "הפיקדון" שהעביר רבין לסורים, דרך מזכיר המדינה האמריקאי כריסטופר, לנכונותו לנסיגה מלאה מהגולן, אם הסורים יקבלו את דרישותיו בנושאים השונים. ודוגמה אקטואלית יותר – שעה ששרת החוץ ציפי לבני ניהלה מו"מ עם הנציג הפלשתינאי אבו עלא, ניהל ראש הממשלה אולמרט מו"מ עם אבו מאזן, ובו הציע ויתורים מרחיקי לכת, בנושאים עליהם התעקשה באותה שעה לבני במו"מ שהיא ניהלה. כל הדוגמאות הללו אינן מופת של התנהלות, ואין לנו כל סיבה להתהדר בהן. אולם הן מעמידות בפרופורציות את מידורו של אבא אבן מהמגעים עם ארה"ב ומצרים.

על פי הספר והכתבה, ברור למה מודר אבא אבן. כיוון שהוא היה בעל עמדות יוניות יותר, ואולי היה מציע להיענות להצעה המצרית. הנה, עוד הוכחה לאמתות הקונספציה. אלא שכאשר קוראים את האותיות הקטנות, מגלים שבדיווח חשאי של מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית לשגריר דיניץ, הוא כותב שגם בעתיד יהיה צורך להסתיר משר החוץ את ההתנהלות. "הסיבה מובנת, ההדלפות פורחות בגן הביכורים. ביום שיא – עד שלוש ליום". גן הביכורים = שם קוד במסמכים המוצפנים לאבא אבן. כלומר, שר החוץ מודר כיוון שנהג להדליף, או לפחות נתפס במשרד ראש הממשלה כמדליפן. לא בדיוק מתאים לקונספציה.

אין בדבריי כדי לטעון שאין מקום לבחינה ביקורתית של תגובתה של גולדה מאיר להצעת השלום המצרית. על פי הכתוב, תנאי ההצעה טובים יותר מתנאי הסכם השלום שנחתם בין ישראל לבין מצרים בסופו של אותו עשור בין שתי המדינות. הסכם השלום כלל נסיגה מלאה מכל סיני, ואילו על פי ההצעה המתוארת בכתבה, מדובר היה בהכרה בריבונות המצרית על כל סיני, אך השארה בפועל של חלק מסיני בשליטה ישראל לאורך שנים רבות, אולי לזמן בלתי מוגבל. אולי ראוי היה להתייחס ביתר רצינות להצעה? אולי תהליך כזה היה באמת מונע את המלחמה? אולי הוא היה מביא להסכם שלום בתנאים טובים יותר?

ניתן וראוי להציג את השאלות הללו. הבעיה בכתבה, וממנה אני מסיק שגם בספר, היא אין המדובר בהצגת שאלות, אלא בחריצת דין. השאלות קשות, אך ניתן להציב מולן שאלות הפוכות, קשות לא פחות, שרק מקצתן הצגתי כאן, כמו – האם מי שמאיים במלחמה, אכן מתכוון לשלום? האם מי שתוקף את המדינה לה הוא מציע הסכם שלום שלושה שבועות וחצי לפני בחירות, כאשר מנהיגי אותה מדינה מודיעים על כוונתם להציע הצעות מרחיקות לכת אחרי אותן בחירות, מתכוון באמת לשלום? בכתבה, השאלות הללו אינן מוצגות. מוצגת קונספציה, בגישה בלתי ביקורתית, חסרת ספקות, ללא שאלות.

היא מתעלמת מן העובדה המכרעת, המרכזית, העיקרית, הסותרת אותה מיניה וביה –התוקפנות המצרית והסורית במלחמת יום הכיפורים, הפלישה למדינת ישראל. מדינה התוקפת את שכנתה, אינה מדינה שוחרת שלום. מדינה אינה מקריבה חיי אלפים רבים מחייליהם במלחמה, אם היא רודפת שלום. ג'יהאן סאדאת, אלמנתו של הנשיא המצרי, העידה בראיון שנתנה בשנת 1987, שלא הייתה לבעלה כל כוונה לחתום על הסכם שלום עם ישראל לפני מלחמת יום הכיפורים. היא טענה שסאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במשא ומתן מעמדה שווה. היא אמרה: "בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי, לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך' ".

אני מנתח זאת אחרת – תבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שהחלה בהצלחה חסרת תקדים בעבורו, אך הסתיימה כשצה"ל עצר בק"מ ה-101 מקאהיר, הביאה אותו להכרה, שבל מקרה, אין ביכולתה של מצרים לנצח את ישראל. ההצלחות המצריות במלחמה, נתנו לו את היכולת להציגה כניצחון, כביכול, והשילוב של השניים גרמו לו לשנות את דרכו, ולעלות מדרך המלחמה לדרך השלום. כאשר התכוון להגיע לשלום, לא איים עוד במלחמה ולא התרברב שהוא מוכן להקריב מיליון מצרים, אלא הכריז: "לא עוד מלחמה" והתחייב שמלחמת אוקטובר הייתה המלחמה האחרונה.

עוד ציטוט מן הכתבה – "פומבית סאדאת מיתן את התבטאויותיו התוקפניות, אך בחשאי הואצו התיאום בין מצרים וסוריה וההכנות למלחמה". אולי זה משפט המפתח להסבר אלטרנטיבי של יוזמת השלום המצרית מ-1973. לא הצעת שלום שנדחתה ביוהרה בידי ישראל וכתוצאה מכך פרצה מלחמת יום הכיפורים, אלא הונאה שנועדה להרדים את ישראל, לחזק את הקונספציה המודיעינית שמצרים אינה מתכננת מתקפה, כחלק מן ההכנות לפלישה התוקפנית לישראל ביום הכיפורים תשלד.

* "חדשות בן עזר"