הבלוג של אורי הייטנר

"משורה משחרר רק המוות". שורה זו אינה שייכת למחתרת בה שירת חיים חפר. זו שורה משירו של אברהם שטרן "יאיר" "חיילים אלמונים", שהיה המנון האצ"ל ולאחר הפילוג בארגון זה – המנון הלח"י. אולם דומה שהשורה הזו נכתבה על חיים חפר. חיים חפר היה הפלמ"חניק האחרון – מי שהשתחרר מהפלמ"ח רק בראש השנה הנוכחי, ביום  מותו, 64 שנים לאחר פירוק הפלמ"ח.

חפר וחבריו הפלמ"חניקים כאבו את פירוק הפלמ"ח. החלטתו זו של בן גוריון הייתה אחת הטראומות הגדולות בחייו של חפר. בשירו "רבותיי ההיסטוריה חוזרת", הוא התייחס לכך בשורות המפורסמות: "כן, הכושי יכול כבר ללכת, / כי הכושי עשה את שלו". את הצלקת הזאת נשא חפר כל ימיו, אך הוא, אישית, לא עזב את הפלמ"ח מעולם – הפלמ"ח המשיך להיות מרכז חייו ומרכז הווייתו. הוא חי פלמ"ח, נשם פלמ"ח, דיבר פלמ"ח ובעיקר כתב פלמ"ח. הוא הנציח את הפלמ"ח בשיריו, במפעלי הנצחה שהוביל, בעמותת "באוהלי פלמ"ח" אותה הקים ואותה הוביל, בסרטים ובתכניות טלוויזיה שהפיק על הפלמ"ח ואולי יותר מכל, ברעות עם חבריו לפלמ"ח.

חיים חפר היה אדם מחוספס, עוקצני וחד לשון, שלא היסס להצליף בשבט לשונו כלפי מי וכלפי מה שלא היה לטעמו. במקאמה הפוליטית השבועית שפרסם לאורך שנים רבות ב"ידיעות אחרונות" ירד על היריבים הפוליטיים של המחנה שלו – הליכוד, המתנחלים, החרדים. אך לא היו מי שספגו את נחת לשונו יותר מנאמניו של בן גוריון, שבעבורו היה קודם כל מפרק הפלמ"ח – משה דיין ושמעון פרס. מקובל שהשיר "איך הפשפש עלה למעלה" נכתב על שמעון פרס. ואם בשיר זה לא נאמר שמו המפורש של מושא השיר, הרי שבמקאמות לא היסס לרדת כסאח על פרס, ללא רחמים.

גיבוריו של חיים חפר היו מפקדיו בפלמ"ח – יצחק שדה, יצחק רבין, חיים בר לב, דדו. ומעל הכל – מורו, רבו ורעו יגאל אלון. במקאמות שלו התייצב לצדם במערכותיהם הפוליטיות, והצליף ללא רחם ביריביהם המושבעים משה דיין ושמעון פרס. לעומת זאת, הוא שמר כעל אתרוג את רחבעם זאבי "גנדי". אמנם זאבי היה איש הימין הקיצוני, אולם הוא היה מהחבורה הפלמ"חניקית. וכשמישהו פגע בגנדי, הוא הסתבך עם עטו המושחז של חפר. אחרי מלחמת יום הכיפורים, התייצב חפר לצד חברו, איש הפלמ"ח, הרמטכ"ל דדו, ונגד ו' אגרנט שעשתה לו עוול חמור, להבנתו. את כל האחריות הטיל על דיין, כמובן.

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח, שבוע קודם להקמת המדינה, פרסם נתן אלתרמן ב"טור השבועי" ב"דבר" את שירו "מסביב למדורה", בו העלה על נס את הארגון ולוחמיו. בין השאר התייחס אלתרמן לקבוצת היוצרים המיוחדת שהתקבצה בפלמ"ח, ועוד בימי קיומו שרה את שירו והנציחה אותו. "מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה לשלא משלנו".

אותה חבורה כוללת את טובי היוצרים בני התקופה, רבים מהם חתני פרס ישראל. רשימה חלקית: הסופרים משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם ודן בן אמוץ, המשוררים חיים גורי, זרובבל גלעד ומשה טבנקין. חיים חפר היה הפזמונאי שחבורה, איש הזמר העממי. הוא כתב את היפים בשירי הפלמ"ח ותש"ח, שעשו אותו לדוברו של הדור.

המודעות שלו לזיכרון ההיסטורי של הפלמ"ח התבטא כבר בשיריו המוקדמים. הזכרתי כבר את "רבותיי ההיסטוריה חוזרת". את השיר הזה כתב חפר הצעיר, בן ה-23, כשיר שהסבתא מספרת לנכדיה. את פתחון הפה לסבא נתן בשיר "היו זמנים": "יָבוֹא הַיּוֹם וְעוֹד תֵּשֵב אֶל מוּל הָאָח / וְגַם הַגַּב יִהְיֶה כָּפוּף כַּחֲטוֹטֶרֶת / וְתִזָּכֵר אָז בְּיָמֶיךָ בַּפַּלְמָ"ח / וּתְסַפֵּר עַל זֹאת אַגַּב עִשּׁוּן מִקְטֶרֶת // וּמִסָּבִיב, וּמִסָּבִיב יֵשֵׁב הַטַּף / וְאִשְׁתְּךָ גַּם הִיא מֻפְלֶגֶת בַּשָּׁנִים / תַּזִּיל דִּמְעָה וּתְקַנֵּחַ אֶת הָאַף / וְתֵאָנַח: הָיוּ זְמַנִּים, הָיוּ זְמַנִּים...".

את שירו הראשון כתב בגיל 20, בהיותו לוחם הפלמ"ח. הוא היה שייך לחוליה שהבריחה שיירות מעפילים לארץ ישראל, דרך סוריה, ברגל. השיר "בין גבולות" נכתב בתאריך מיוחד  12345 – 12 במרץ 1945. השיר המקסים מתאר את מפעל ההעפלה ואת תחושת השליחות של הלוחמים. בעיניי, זהו אחד משיריו הגדולים של חפר, אחד היפים בשירי דור תש"ח. במוצאי ראש השנה, לאחר שהגיעה הידיעה על פטירתו של חפר, התראיינתי בגלי צה"ל אודותיו. השיר שבחרתי לקרוא ולדבר עליו, היה "בין גבולות". שיר זה הוא מופת של הסולידריות היהודית: "בֵּין גְּבוּלוֹת, בֵּין הָרִים, לְלֹא דֶּרֶךְ, / בְּלֵילוֹת חֲשׂוּכֵי כּוֹכָבִים – / שַׁיָּרוֹת שֶׁל אַחִים, בְּלִי הֶרֶף, / לַמּוֹלֶדֶת אָנוּ מְלַוִּים. // לָעוֹלָל וְלָרַךְ – / שְׁעָרִים פֹּה נִפְתַּח. / לַמָּךְ וְלַזָּקֵן  –/ אָנוּ פֹּה חוֹמַת מָגֵן! // אִם הַשַּׁעַר סָגוּר, אֵין פּוֹתֵחַ – / אֶת הַשַּׁעַר נִשְׁבֹּר וְנִתֹּץ. / כָּל חוֹמָה בְּצוּרָה נְנַגֵּחַ, / וְכָל סֶדֶק נַרְחִיב וְנִפְרֹץ. // שַׁיָּרָה, אַל בְּכִי וְאַל צַעַר. / הִשָּׁעֵן עַל זְרוֹעִי, סָב זָקֵן / גַּם לָזֶה שֶׁסָּגַר אֶת הַשַּׁעַר / יוֹם יָבוֹא שֶׁל נָקָם וְשִׁלֵּם!"

דומני ששיר זה מעמיד בפרופורציות את המיתוס אודות הצברים המתנשאים, המנוכרים ליהדות הגולה. חיים חפר, פיינר במקור, נולד בפולין ועלה לא"י בגיל 11. את השפה העברית רכש בפולין, ועם עלייתו היטיב להשתלב בהוויה הארצישראלית הצברית, והיה לאחד מדבריה וסמליה. האם השיר "בין גבולות" מבטא דור שהפנה עורף לעם היהודי בגולה, או דור שהטה שכם כדי לסייע למך ולזקן, שהזמין את הסב הזקן להישען על זרועו? ביטא זאת היטב אלתרמן ב"נאום תשובה לרב חובל איטלקי אחרי ליל הורדה": "הם נושאים את עמם עלי שכם".

הפלמ"ח לא היה רק נוסטלגיה, אלא גם תקווה לעתיד טוב יותר, תקווה לשלום. "וּבְכֵן נָקוּמָה וְנֵצֵאָה לְחַפֵּשׂ – / הֲיֵשׁ מָחָר, רֵעַי, מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם, / הַאִם נִרְאֶה אוֹתוֹ, כְּמוֹ אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ / אֲשֶׁר הָלַךְ עִם הַפַּלְמָ"ח יוֹמָם וָלַיִל!" ("הפלמ"חניק מחפש את המחר"). "הֵן אֶפְשָׁר כִּי פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ / בְּמִשְׁלָט אוֹ בְּדֶרֶךְ עָפָר; / הֵן אֶפְשָׁר בֵּין עָשָׁן וּבֵין אֵשׁ / גַּם לַחֲלֹם שֶׁהַכֹּל כְּבָר נִגְמַר. // הֵן אֶפְשָׁר, הֵן אֶפְשָׁר / שֶׁיִּהְיֶה זֶה פָּשׁוּט כְּבָר מָחָר" ("הן אפשר"). "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים, / גאים כמו פרקי תנ"ך, יפים כמו שיר השירים. / שוטפים כמו אשד במידבר, ורודים כמו שחר בהרים. / ימים של חסד ושלווה, ימים שקטים ומאושרים" ("הימים האחרים").

"הימים האחרים" נכתב כמקאמה – מאמר מחורז שפרסם חפר ב"ידיעות אחרונות". שבוע אחרי שבוע, במשך שנים רבות, פרסם חפר את הטור שלו בעמוד האמצע של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" (שזכה לתואר המפוקפק "פתחלנד", וכתבו בו, לצדו של חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, דידי מנוסי ואחרים).

אולי החשובה במקאמות של חיים חפר, היא "הצנחנים בוכים", שהתפרסמה מיד לאחר שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים, ונתנה ביטוי להמיית לבו של הציבור הישראלי כולו. בשיר זה הצדיע חפר לדור הבנים, אלה שנולדו בקום המדינה, אך הם נושאים על כתפיהם אלפיים שנה.  מקאמה זו הייתה לנכס צאן ברזל של התרבות הישראלית ואף נכנסה לתכנית הלימודים. אני למדתי אותה כתלמיד כיתה ח' בבית הספר, במלאת עשור לשחרור ירושלים.

הכותל הזה שמע הרבה תפילות, / הכותל הזה ראה הרבה חומות נופלות, / הכותל הזה חש ידי נשים מקוננות ופתקאות הנתחבות בין אבניו, / הכותל הזה ראה את רבי יהודה הלוי נופל לפניו. / הכותל הזה ראה קיסרים קמים ונמחים, / אך הכותל טרם ראה צנחנים בוכים. // הכותל הזה ראה אותם עייפים וסחוטים, / הכותל הזה ראה אותם פצועים ושרוטים, / רצים אליו בהלמות לב, בזעקות ובשתיקה, / ומזנקים כמטורפים בסמטאות העיר העתיקה. / והם שטופי אבק, וצרובי שפתיים, / והם לוחשים: אם אשכחך, אם אשכחך ירושלים / והם עוברים כרעם, והם עוברים בזעם, / והם זוכרים את אלפיים השנים הנוראות / שבהן לא היה לנו אפילו כותל כדי לשפוך לפניו דמעות. // והנה הם כאן, עומדים לפניו ונושמים עמוק, / והנה הם כאן, מביטים עליו בכאב המתוק, / והדמעות יורדות, והם מביטים זה בזה נבוכים – / איך זה קורה, איך זה קורה שצנחנים בוכים? / איך זה קורה שהם מביטים נרגשים בקיר? / איך זה קורה שמן הבכי הם עוברים לשיר? / אולי זה מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום המדינה, / נושאים על גבם אלפיים שנה".

* "שישי בגולן", "מקור ראשון", "חדשות בן עזר"