הבלוג של אורי הייטנר

כששמעתי על מותו של האלוף אברהם אדן – ברן, המחשבה הראשונה שחלפה בראשי, הייתה שחיים חפר לא יכתוב עליו מקאמה.

בתוך עשרה ימים, הלכו לעולמם שנים מן הסְמלים המובהקים של הפלמ"ח. אף תמונה פלמ"חניקית לא נחרטה בתודעה הקולקטיבית הישראלית כמו תמונתו של ברן מניף את דגל הדיו, עם שחרורה של אילת (אום רשרש) במלחמת העצמאות. ואיש לא הנכיח את הפלמ"ח בתרבות הישראלית יותר מחיים חפר, האיש שמעולם לא עזב את הפלמ"ח וכל חייו כתב פלמ"ח והנציח את הפלמ"ח.

ובימים שבין מותו של חפר למותו של ברן, התקשורת הישראלית הצהובה, הסנסציונית, ביצעה רצח אופי לפלמ"חניק אחר, צביקה זמיר, יבדל לחיים ארוכים, כאשר באינטרפטציה פופוליסטית, וולגרית, נחותה, לעדות של עוזרו בפני ועדת אגרנט, הציגה תמונה הזויה כאילו מלחמת יום הכיפורים פרצה כיוון שזמיר רצה לישון עוד שעה...

דור הפלמ"ח, דור תש"ח, הולך ומסתלק מאתנו. במלאת שבע שנים לפלמ"ח, שבוע קודם להכרזת המדינה, כתב אלתרמן בטור השביעי את שיר ההלל לפלמ"ח "מסביב למדורה". בין השאר, התייחס אלתרמן לקבוצת היוצרים המיוחדת שהתקבצה בפלמ"ח, ועוד בימי קיומו שרה את שירו והנציחה אותו. "מה נשיר עליהם מה נשיר / הם עושים זאת יפה מאתנו / בעצמם הם כותבים להם שיר / ואפילו ספרים כבר נתנו / זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר / כל מלאכה לשלא משלנו".

רבים ממפקדי הפלמ"ח ומהאמנים והיוצרים של הפלמ"ח אינם כבר אתנו ואלה שעוד חיים ופועלים הם בשלהי העשור התשיעי לחייהם או בראשית העשור העשירי. ומי יישא את מורשת הפלמ"ח הלאה?

לפני חודשים אחדים השתתפתי ברב שיח, בו התעמתתי עם איתן ברונשטיין, מייסד ארגון "זוכרות" ותועמלן קיצוני בשירות שקר ה"נכבה". בדיעבד, התחרטתי על הסכמתי להשתתף בפאנל; חשתי שבעצם השתתפותי נתתי את ידי למתן הבמה לתעמולה הזאת, באופן המציג את השקר שהוא מייצג ואת האמת שאני מייצג כשני "נראטיבים" שווים בערכם.

בדבריו, הציג ברונשטיין את הפלמ"ח ככנופיה של רוצחים, אנסים ובוזזים, שמפעלם היה ביצוע מדיניות הטיהור האתני של ב"ג. בעקבות דברים קשים שכתבתי אחרי האירוע, העירו לי אנשים: מה אתה מתרגש? מיהו בכלל? מי בכלל מקשיב לדברים ההזויים הללו? אז הוא אמר...

לא, איני מסכים עם הגישה הזאת. המתקפה הפוסט ציונית והאנטי ציונית, בארץ ובעולם, מחלחלת לתודעה, סודקת את האמונה בצדקת הציונות והינה סכנה לאומית של ממש. אסור להפקיר לה את שדה המערכה על התודעה של החברה הישראלית ובעיקר של הדור הצעיר.

הנה, איזו הצלחה מסחררת יש לנראטיב, לפיו התוקפנות של מצרים וסוריה שפלשו למדינת ישראל ביום הכיפורים 1973 הייתה בעצם מתקפת שלום, צעד של חוסר ברירה בגלל "סרבנותה" של ממשלת ישראל להיכנע לתכתיב מצרי. בעיתוני יום הכיפורים, לא נשמע כמעט קול אחר; הייתה זו ממש מתקפה של שטיפת מח, פרומו קטן למה שצפוי לנו בשנה הבאה, במלאת 40 שנה למלחמה.

אם נפקיר את הזירה, השקרים נוסח "זוכרות" יכבשו את תודעת הציבור הישראלי. ולכן, השאלה מי יישא הלאה את מורשת הפלמ"ח, היא שאלה קריטית.

על התנועה הקיבוצית ותנועות הנוער שלה להרים את הכפפה וליטול את התפקיד הלאומי החשוב הזה. אנו עדים להתחדשות יהודית ציונית נפלאה בקרב תנועות הנוער. חידוש המסעות למצדה של "הנוער העובד והלומד" של "המחנות העולים"; הוצאתה לאור של המסכת "מסדה" – הפואמה של יצחק למדן בביאורו ומדרשו של יריב בן אהרון, בידי תנועת "קבוצות הבחירה", הם סימנים מעודדים לתובנה בחשיבות המפעל החינוכי החשוב הזה.

עלינו לדעת שאין ואקום – במקום שאנחנו לא נהיה, לא נשפיע ולא נחנך, יהיו אחרים שיעשו זאת; מול מתקפת השקר הפוסט ציונית - מתקפת אמת ציונית היא חובה לאומית.

* "ידיעות הקיבוץ"