הבלוג של אורי הייטנר

לפני קצת למעלה מ-19 שנה, התקשר אליי הרב מנחם פרומן זצ"ל, וסיפר לי שהוציא ספר שירה, שרובו – שירי אהבה לגולן. הייתי אז דובר ועד יישובי הגולן. "אני שולח לך את הספר, ונותן לך רשות לעשות בו כל שימוש שיוכל לסייע למאבקנו על הגולן, לפי הבנתך".

למחרת, הגיע אליי ספרו "אדם מן הארץ". ואכן, חלקו הראשון והגדול הוא מחזור השירים: "אדם – שירי אהבה לאדמת הגולן". את שיריו עטרו איוריה היפים, בשחור לבן, של רעייתו הדסה. והשירים – שירי אהבה. והאיורים – איורי אהבה. אהבת האל, אהבת האדם, אהבת המולדת, אהבת הגולן. שירים יפים ועמוקים... ומה אעשה אתם כדובר של מאבק? איך אשרבב שיר בִּקְרָב הסיסמאות והסטיקרים, המבוססים על מסרים קצרים וחדים?

שירה אינה סיסמה קולעת וגם אינה טיעון פוליטי או אידיאולוגי משכנע. אבל השירה מזינה את הנפש, מחסנת את הרוח, מחזקת את האדם. וכך, פרסמתי אחדים משירי הספר בעיתון "הרי גולן" שערכתי, על מנת שיפיחו רוח אמונה ואהבה במפרשי המאבק.

הנה, אחד השירים, "כָּחוֹל-לָבָן": מֵעַל פְּנֵי מֵימֵי נַחַל יַהוּדִיָּה / עַכָּבִישׁ אָרַג קוּרִים עֲדִינִים // מִתַּחַת לַנְּפִילָה הַחֲזָקָה שֶׁל הַמַּפָּל / מִתַּחַת הַחוֹמוֹת שֶׁל הַבַּזֶּלֶת שֶׁבֻּתְּרוּ / מִתַּחַת לְשִׁלְדֵי בַּרְזֶל הַטַּנְקִים שֶׁפֻּזְרוּ / בִּימֵי הַמִּלְחָמוֹת הַחֲזָקוֹת אֲשֶׁר עָבְרוּ // נוֹתְרוּ הָעֲנָנִים הַלְבָנִים עַל פְּנֵי-הַתְּכֵלֶת שֶׁמֵּעַל.

לכאורה, שיר אהבה אוניברסלי לטבע. אך לא בכדי בחר פרומן בכותרת "כחול-לבן", כאומר: העננים הלבנים על פני התכלת שמעל, המייצגים את הנצח שמעל ומעבר לתמורות הזמן, אינם רק צבעי הטבע, אלא הם מבטאים את היות הגולן שלנו. האהבה לגולן אינה אהבה לטבע יפה, היא אהבת מולדת.

שיר נוסף הקדיש הרב פרומן "אל קיבוצי התק"ם", את השיר "איך לפתע". "ואני דגלי עלי אהבה / אל פסגת הלבנון / ואל טל החרמון היורד עד תהום / ועיני מה כהו אל הכֹּסֶף / מה רואות? / אתכם / משטחים יבשים". את שיר אהבתו לקיבוצינו בגולן סיים בשורות הבאות: "איך לפתע בלב השממה / נחלים נפתחים / אל בִּרְכַּת-החרמון / היורדת / פורה עלי עין / אל עלים ירוקים / ופרחים / ופירות / חיים עד העולם".

****

"מה אתה מפרסם את החמאסניק הזה?!" גער בי בשאגות קרב, בשיחת טלפון נזעמת, אחד מתושבי הגולן. ממש נעלבתי בשם הרב פרומן. הרי הוא עצמו לא היה מן הנעלבים. ככל שסנטו בו, הוא חייך את חיוכו המבויש, כאותו אליפלט בשירו של אלתרמן. חמאסניק?! כעבור שבועות אחדים, החלטתי שלא לפרסם עוד אף מאמר או מכתב למערכת של הגוער בי, לאחר שהביע תמיכה במעשהו של ברוך גולדשטיין. מי שמדבר על חמאס...

ולמה "חמאסניק"? כיוון שהרב פרומן, אותו מתנחל מתקוע, אותו משורר שירי אהבת הארץ, מי שביקש לגייס את שירתו למאבקנו, נפגש עם מנהיגים דתיים מוסלמיים בקרב הפלשתינאים ובהם המנהיגים הרוחניים של חמאס, כדי לדבר אתם שלום. הוא עשה את שתי הפעולות הללו במקביל, בעת ובעונה אחת, בלי שראה שמץ של סתירה ביניהן, כפי שהיה שותף פעיל במאבק נגד עקירת גוש קטיף במקביל לשיחותיו עם הפלשתינאים.

הוא לא האמין בשלום של פוליטיקאים. הוא האמין שהסכסוך הוא סכסוך דתי שייפתר בשיחות בין אנשי הדת משני הצדדים, שהרי כולנו בניו של אברהם אבינו וכולנו מאמינים בשלום הנצחי, בחזון אחרית הימים; זאת רק אי הבנה קטנה, ובאמצעות שיחות נפתור אותה. איך נפתור? מחוץ לקופסה, מעבר למגבלות הפיסיות של הסכסוך הטריטוריאלי, מבלי לעקור אף אדם מביתו ומאדמתו.

הרב פרומן היה תמים, הו כמה שהיה תמים. הוא היה תמים במובן של נאיבי, אך גם במובן של תום, של שלמות. סוג השלום עליו חלם היה שלום של שלמות, המכיל את הכל ואת כולם, שלום של אחרית הימים. הרב פרומן היה נציג אחרית הימים בעולמנו הריאלי. ואף שהוא וחלומו היו כל כך בלתי ריאליים, הוא עימת את מציאות חיינו עם חזון אחרית הימים; חזון שראוי לכסוף ולערוג אליו.

היה משהו נבואי ברב פרומן, במראהו – פניו תמיד קרנו, פשוטו כמשמעו. ובשנותיו האחרונות, כאשר לבש בגדים לבנים, התעטף בקפוטה לבנה, חבש שטריימל לבן על ראשו הסב, עורו וזקנו הבהיקו בלבנם והנהרה שקרנה ממנו לא הייתה מן העולם הזה.

"האור בלבו עיוור את עיניו" ספד משה דיין, נציג העולם הריאלי במלוא אכזריותו לרועי רוטברג, הנער התמים, רודף השלום, שנרצח בידי מחבלים פלשתינאים. נזכרתי בשורה הזו לא אחת, כשראיתי את הרב פרומן, שהאור בלבו קרן מעיניו ומפניו. הרב פרומן היה עיוור למציאות, אך היה מיחידי הסגולה שזכו לראות באור הגנוז; הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, האור שבעדו הם רואים מקצה העולם ועד קצהו.

יהי זכרו ברוך!

* "ישראל היום", "שישי בגולן"