הבלוג של אורי הייטנר

            האופוזיציה – לא ארץ גזירה

שלוש האותיות העומדות בראש השיח הפוליטי והתקשורתי בשבוע האחרון הן השרש ח.ר.מ. זו תוצאת הספין של נתניהו והליכוד, בניסיון להפריד את ברית הממלכתיות הציונית בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד", באשמה כאילו המפלגות הללו "מחרימות" את החרדים. מחרימות?!

הן "יש עתיד" ובוודאי "הבית היהודי" – לא זו בלבד שלא הודיעו על פסילת החרדים, אלא להיפך, הבהירו שאין הן פוסלות אף מפלגה. אין ספק, שאילו ש"ס או "יהדות התורה" היו מוכנות לקבל על עצמן מתווה מחולל שינוי בנושאי הערבות ההדדית בישראל, השתלבות הציבור החרדי בתרומה לחברה, לכלכלה ולביטחון, שינוי באופן התקצוב הממשלתי לישיבות שתלמידיהן אינם משרתים וכד', הן היו שותפות רצויות מאוד בקואליציה. קואליציה אינה פְּרָס ואופוזיציה אינה עונש. קואליציה הינה שותפות בין גורמים פוליטיים לקידום נושאים מרכזיים שעל סדר יומה של המדינה. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" נאבקות על סדר יום, שהמפלגות החרדיות אינן מוכנות לקבל ועל קווי יסוד שהן אינן מוכנות להשלים עמם. מה הקשר בין זה לבין חרם?

האופוזיציה אינה ארץ גזירה. מנחם בגין שהנהיג כמעט שלושה עשורים את האופוזיציה בישראל, נהג לומר: "נשרת את עמנו באופוזיציה". אף שרציתי לראות את מפלגת העבודה בממשלה, אני מעריך מאוד את העמדה של שלי יחימוביץ', לפיה עקב המחלוקת האידיאולוגית המשמעותית עם נתניהו בנושאי חברה וכלכלה, היא בוחרת באופוזיציה. החרדים חלוקים אידיאולוגית עם הציבור הציוני בנושאים כמו השירות בצה"ל והתרומה למדינה, והממשלה החדשה, בין השאר בעקבות פסיקת בג"ץ בנושא חוק טל, נטלה על עצמה לקדם את הנושא. אם המפלגות החרדיות אינן מוכנות להיות שותפות בעיצוב דרך חדשה, מקומן באופוזיציה. חרם?!

בדיוק כפי שהטענה שאי צירוף המפלגות הערביות לקואליציה מבטאת "גזענות", כביכול, משוללת כל יסוד, כך הטענה שישיבת המפלגות החרדיות באופוזיציה היא ביטוי לחרם ושנאה כלפי החרדים חסרת כל שחר. הישיבה באופוזיציה מבטאת אי הסכמה פוליטית ואידיאולוגית בסיסית.

מדוע המפלגות החרדיות רואות באופוזיציה ארץ גזירה, בניגוד למפלגות האחרות היושבות לסירוגין בקואליציה או באופוזיציה ובשתי הפוזיציות הללו הן מנסות לשרת את העם? הסיבה לכך, היא האופי המגזרי של המפלגות החרדיות וראייתן את הישיבה בממשלה ככלי לקידום האינטרסים של המגזר. למען האינטרס הזה, הן מוכנות להתפשר בנושאים הכלל לאומיים, ולספק גב רחב לראש הממשלה בקידום מדיניותו (ולכן הן נחשבות שותפות נוחות ונאמנות). אלא שבממשלה החדשה אחד היעדים הלאומיים המרכזיים, הוא הנמכת המגזריות ושינוי בנושאים המגזריים היקרים למפלגות החרדיות. לכך אין הן מוכנות לתת יד, ולכן אינן מצטרפות לממשלה, אך כמפלגות מגזריות, הן אינן רואות תכלית באופוזיציה.

הבחירה באופוזיציה היא של ש"ס ו"יהדות התורה" (בהנחה שאכן תקום הקואליציה המתגבשת, עם לפיד ובנט). המפלגות הללו יכולות להצטרף לממשלה ולהיות שותפות באחריות להובלת השינוי החברתי, שיבטא את רצון העם. אם אין הן מוכנות לכך, האופוזיציה היא עמדה מכובדת וראויה לכל מפלגה פוליטית.

(פורסם לראשונה ב"ישראל היום").

            ממשלה עם חרדים

הטענה כאילו הקואליציה המתרקמת, אם לא תהיה הפתעה של הרגע האחרון: "הליכוד – ביתנו", "יש עתיד", "הבית היהודי", "התנועה" ו"קדימה" היא "ממשלה ללא חרדים" אינה נכונה. נכון שזו ממשלה ללא מפלגות חרדיות. אולם בסיעת "יש עתיד" בכנסת מכהן רב חרדי, דב ליפמן.

אני מאמין שחרדים כמו הרב ליפמן והרב חיים אמסלם מייצגים הלך רוח בציבור החרדי, שילך ויתעצם בשנים הבאות, של רצון להיות חלק מן החברה הישראלית. לגישה החרדית הזאת יהיה ביטוי בממשלה.

            ממשלה בלי דרעי

כפי שכתבתי פעמים אחדות, הייתי רוצה לראות נציגוּת חרדית בקואליציה, כשותפה לשינוי המתגבש. אני מאמין, שהסיכוי לממש שינוי שייעשה בשותפות עם נציגות חרדית, גדול יותר מאשר בלעדיהם. עם זאת, חוסר הנכונות שלהם לתת יד למהלך של שינוי משמעותי יהפוך, כנראה, את השתתפותם בממשלה לבלתי אפשרית.

ללא קשר לתכנים, לעמדות ולפעולות הממשלה העתידית, יש לראות בחיוב תוצאה מיידית של הישיבה הצפויה של ש"ס באופוזיציה – אריה דרעי לא יהיה שר. אני מתנגד לפסילה מראש של אף סיעה, אך נכון היה, בעיניי, לפסול מראש את דרעי, בשל עברו הפלילי.

אני מקווה מאוד שצחי הנגבי לא יהיה שר בממשלה. אם הממשלה תהיה ללא דרעי והנגבי והכנסת – ללא אולמרט, יהיה זה מסר חשוב של ניקוי אורוות בפוליטיקה הישראלית.

            חולשת הניסיון

בנימין נתניהו הוא אחד הפוליטיקאים המנוסים ביותר בישראל. הוא כבר 25 שנים בחיים הפוליטיים (הח"כים היחידים הוותיקים ממנו הם שטרית, ריבלין ובן אליעזר), הוא כיהן כראש הממשלה יותר מכל מנהיג אחר זולת ב"ג, פעמיים הוא העלה את מפלגתו לשלטון מן האופוזיציה, הוא היה שר החוץ והאוצר. והוא יכול לזקוף לזכותו הרבה מהלכים פוליטיים מוצלחים לאורך השנים.

ניסיון הוא דבר חשוב בחיים ובוודאי בפוליטיקה. והנה, בתהליך הרכבת הממשלה, אם לא יתברר בסופו של דבר שנתניהו הכין לנו איזו הפתעה מרעישה שתטרוף את כל הקלפים – הניסיון היה לו לרועץ, ושני טירונים פוליטיים עשו לו בית ספר.

אני רוצה מאוד לראות בברית הזוגיות שבין לפיד ובנט הרבה יותר מקוניוקטורה קואליציונית. אני מקווה שיהיה זה ביטוי פוליטי לשינוי מהותי בחברה הישראלית והקמת מרכז ממלכתי ציוני כמשקל נגד לפוליטיקת הקיצוניות, המגזריות והשבטיות. אולם יש לזכור, שהברית הזאת לא נרקמה כתוצאה מתהליך רעיוני מעמיק, אלא כתוצאה ממהלך פוליטי שגוי של נתניהו; היחס המשפיל כלפי נפתלי בנט ו"הבית היהודי" לפני ובעיקר אחרי הבחירות, שיצר תחושה ב"בית היהודי" שנתניהו מדיר אותם מממשלתו החדשה. בכך דחף נתניהו את בנט לזרועות לפיד.

לאחר מכן, נתניהו היה האחרון להבין את מהות הברית הזו, והמשיך לדבוק בניסיון להקים ממשלה המבוססת בעיקר על ברית בינו לבין החרדים, בניגוד לרצון העם, לאינטרס הלאומי, לאינטרס המפלגתי ואפילו לאינטרס האישי שלו. כל צעד שעשה בניסיון להפריד את הדְבֵקִים, רק חישק את החיבור ביניהם והאמיר את מחירם.

איך פוליטיקאי כה מנוסה נפל כך? יתכן, שלעתים הניסיון עלול להיות דווקא לרועץ. עודף ניסיון עלול להביא לעודף ביטחון, לעייפות מנטלית ולטשטוש החושים הפוליטיים. נתניהו אלוף בטקטיקה, אבל הוא לא הבחין בשינוי האסטרטגי, ששינה את פני השדה הפוליטי. וכאשר הכל הבינו שמשהו חדש מתחיל, הוא זלזל, הכחיש והתנשא ביהירות על "ברית הביריונים". למעשה, רק השבוע הוא החל במו"מ אפקטיבי, אולם מתוך עמדת חולשה.

            האם הממשלה עמידה?

האם ממשלה בהרכב "הליכוד – ביתנו", "יש עתיד", "הבית היהודי", "התנועה" ו"קדימה" היא ממשלה עמידה? האם יש בה דבק שיאפשר לה להחזיק מעמד לאורך זמן, או שמא היא תתפורר במהרה?

חרף התבטאותו השחצנית והטיפשית של יאיר לפיד שהכריז על עצמו כראש הממשלה בתוך שנה וחצי, אני מאמין שהוא וכל שאר השותפים נכנסים לממשלה מתוך רצון כן לכהן בה קדנציה מלאה.

החוק המאפשר הפלת ממשלה רק בהצבעת "אי אמון קונסטרוקטיבית", כלומר בתמיכה של 61 ח"כים בממשלה חלופית, הוא שינוי משמעותי ביותר בשיטת הממשל בישראל, שיצר מציאות חדשה של ממשלות יציבות ומְשִׁילוֹת, להבדיל מהממשלות שעמדו מידי יום ב' בפני הצבעת אי אמון וראשיהן נאלצו לקיים מידי שבוע מו"מ קואליציוני מחודש ולהיכנע לסחטנות השותפות הקואליציוניות.

המפלגות המרכיבות את הקואליציה יכולות לגבש הסכמות בנושא חיזוק הממלכתיות הציונית, המשותפת להן (כן, גם לליכוד, חרף ההרגל לְרָצוֹת את החרדים). הבשורה הגדולה ביותר של הממשלה, עשויה להיות בחיזוק האחדות בין חילונים, מסורתיים ודתיים, מתוך כבוד הדדי וקבלת השׁוֹנוּת. זו עשויה להיות ממשלה שתעצים את צביונה היהודי של המדינה, באמצעות חיזוק החינוך היהודי והתרבות היהודית, ברוח פלורליסטית, וצמצום הכפיה והחקיקה הדתית. הן הציונות הדתית והן הציונות החילונית מבינות שיש צורך בשינוי הזה, והן עשויות לשתף פעולה בקידומו.

מבחינה כלכלית – ההבדלים בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה אינם גדולים. למרבה הצער, לא תהיה זו ממשלת שינוי, אלא לכל היותר ממשלת שיפורים. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" ימתנו את הקו הימני הקיצוני של נתניהו בתחום הכלכלי, אך זה בלאו הכי הכיוון של נתניהו מאז ועדת טרכטנברג. הם לא יציגו חלופה ערכית, של מדינת רווחה המבוססת על סולידריות חברתית וחתירה לצמצום פערים משמעותי ולצדק חברתי. מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' הציגה חלופה כזו, אך לא קיבלה תמיכה גדולה מן הציבור. קיוויתי מאוד לראות את מפלגת העבודה בקואליציה, משפיעה באופן משמעותי על הכיוון החברתי כלכלי של הממשלה, אולם שלי יחימוביץ' לא יכלה להרשות לעצמה להפר את התחייבותה לבוחר ולכן היא דבקה באופוזיציה. ההתחייבות לא להצטרף לממשלת נתניהו הייתה משגה חמור, אולם העמידה בהתחייבות מול הפיתויים, היא תרומה חיובית להיגיינה הציבורית ולאמון הציבור בפוליטיקה. מפלגת העבודה באופוזיציה, בשיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות, תציג חלופה חברתית למדיניות הממשלה, כיאה לאופוזיציה. בנושא הכלכלי הדבק הקואליציוני חזק ועמיד.

מבחינה ביטחונית – תהיה הסכמה רחבה בצורך למנוע את התגרענות איראן, ולממש את זכות ההגנה העצמית של ישראל מול כל גילוי של טרור. אני מאמין, שהאופוזיציה בראשות שלי יחימוביץ' תגלה אחריות לאומית מול אתגרים ביטחוניים, כפי שגילתה ב"עמוד ענן",  ותשאיר למרצ את התפקיד של אופוזיציה אוטומטית, חסרת אחריות.

המוקש עלול להיות בנושא המדיני. כאן, המחלוקות האידיאולוגיות בין מרכיבות הקואליציה הן מהותיות, ואם יש תחום שעלול לסכן את קיום הממשלה, הוא התחום המדיני. שני המרכיבים של התחום הזה הם מדיניות ההתיישבות והמו"מ עם הפלשתינאים.

בנושא ההתיישבותי אין מנוס מהסכמות מראש. "הבית היהודי" יהיה חייב להתפשר על כיוון של בניה משמעותית ומרחיבה רק בגושי ההתיישבות ובירושלים השלמה, ומחוץ להם - רק המינימום הקיומי.

באשר למו"מ עם הפלשתינאים – כל עוד מדובר על מו"מ על הסדר קבע, אין כל איום על הממשלה, כיוון שאבו מאזן ידחה כל הצעה ישראלית, כפי שהפלשתינאים דחו כל הצעה בעבר. אין שום סיכוי שהפלשתינאים יוותרו על מדיניותם – שתי מדינות לעם אחד; מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מיד ממזרח לקווי 49', ו"זכות" שיבה לצורך הצפת ישראל במיליוני פלשתינאים בדרך להפיכת ישראל למדינה פלשתינאית נוספת בעתיד.

אם חוסר היכולת להגיע להסדר קבע יוביל את הממשלה לכיוון של הסדרי ביניים, הדבר עלול לסכן את יציבות הממשלה. הסדרי ביניים עשויים למצוא פרטנר פלשתינאי, כפי שהיה בהסכמי אוסלו. מו"מ כזה עלול להיות ממושך מאוד, אך אם הוא יגיע לכדי סיכום, ספק האם "הבית היהודי" וחלק מ"הליכוד – ביתנו", יוכלו לחיות אתו. הוא הדין, וביתר שאת, במקרה של צעדים חד צדדיים.

הערכתי היא, שכל עוד המזרח התיכון מצוי בעיצומה של רעידת האדמה של "האביב הערבי" או "החורף האסלאמי", ורעידת האדמה אינה עומדת לחלוף בקרוב, לא יקרה שינוי משמעותי ביחסים עם הפלשתינאים. המטרה המדינית של הממשלה תהיה לחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל, באמצעות הפגנת מתינות וזריקת הכדור לצד הפלשתינאי. יתכן שתהיינה מחלוקות בממשלה אודות ההצעות הישראליות במו"מ, אך לא כאלו שתובלנה למשבר ממשלתי.

לכן, הערכתי היא שצפויה לנו ממשלה יציבה בשנים הקרובות.