הבלוג של אורי הייטנר

התרבות היהודית היא תרבות של טקסט. החגים והמועדים היהודיים, נסובים סביב טקסט, העומד במרכזו של החג, במשפחה ובקהילה. הגדה של פסח, מגילת אסתר, מגילת רות ומגילת איכה, בפסח, פורים, שבועות ותשעה באב (בהתאמה) הם דוגמה לכך.

אם רצוננו שהחגים והמועדים הציוניים, שנוספו בעשורים האחרונים ללוח השנה העברי – יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל וחג העצמאות יכנסו למחזור הדם היהודי לדורות, מן הראוי שנשכיל להצמיד לכל אחד מהם טקסט ייחודי, שיהיה מזוהה עמו, עליו ניתן לחנך דורות, שגם בעוד מאות שנים הדורות הבאים ידעו לדקלם אותו על פה.

הטקסט הראוי לחג העצמאות הוא ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכרת בשם "מגילת העצמאות". ההכרזה לא נקראה במקור "מגילה", אבל הכינוי הזה הוא הברקה הנובעות מהרצון להנחיל אותה בתודעת העם כמגילה הששית, הנוספת לחמש המגילות המקראיות ולהפוך אותה לטקסט מקודש.

****

סיפור כתיבתה של מגילת העצמאות והנוסחים החלופיים שלה הוא סיפור מרתק. הטקסט עצמו הוא מלאכת מחשבת – נוסח גאוני שהצליח להביא להישג נדיר, של קונסנזוס בין קצוות העם, שבא לידי ביטוי ברשימת החותמים עליו, ממנהיג אגודת ישראל החרדית הרב יצחק מאיר לוין ועד מאיר וילנר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית. היו כמובן גורמים פוליטיים שונים שאפשרו את האחדות החד פעמית הזאת, דווקא בעיתוי הזה, וכן מנהיגותו וסמכותו של דוד בן גוריון, אולם אלמלא היה הטקסט הזה חכם כל כך, זה לא היה קורה. והיפה הוא, שאין זה טקסט של המכנה המשותף הנמוך ביותר, על מנת ליצור קונסנזוס, אלא זהו טקסט עמוק מאוד, המתמצת בקיצור נמרץ את הרעיון הציוני העומד בבסיס הקמת המדינה ומגדיר את זהותה ומהותה.

בהיותי תלמיד בבית הספר, לא למדתי את מגילת העצמאות. גם היום מגילת העצמאות אינה נלמדת בבתי הספר. בשנים האחרונות עסקתי רבות במגילה – כתבתי עליה, הרציתי עליה ולימדתי אותה. ובכל פורום שבו לימדתי אותה, התלמידים / המאזינים ידעו על קיומה, הכירו שלושה משפטי מפתח מתוכה, אולם לא הכירו את התוכן שלה, את המבנה שלה, המסרים שלה. זהו מחדל לאומי של מערכת החינוך הישראלית לדורותיה.

בשנת ה-60 למדינת ישראל, ערכתי יחד עם ד"ר מיכל אפללו וד"ר יעקב מעוז חוברת של החברה למתנ"סים, שנועדה להוות מסד לאירוע המסיים את יום הזיכרון לחללי צה"ל ופותח את יום העצמאות, במשפחה ובקהילה. מתכונת האירוע היא טקס הדלקת משואות המעובות בביטוי אמנותי וטקסטואלי של תכני המשואות (המתכונת של ערבי יום העצמאות באורטל אשתקד ולפני שנתיים – שבהם ארגנתי את החג).

לחוברת קראנו "אנו מכריזים בזאת", ביטוי הלקוח מן המגילה, והטקסט המרכזי בה היה מגילת העצמאות, שהופיעה בסופה. כל פרק בחוברת, הנפתח בהדלקת משואה, מייצג נושאים שונים אותם רצינו להעלות על נס. הכותרת של כל נושא הייתה פסוק מתוך מגילת העצמאות.

לפני שנים אחדות, במסיבת יום העצמאות באורטל, חיקיתי את ב"ג מכריז על המדינה. זו בהחלט דרך נחמדה להנגיש את הטקסט הזה, אך לעתים גימיק כזה מאפיל על התוכן. בשנים האחרונות, השמענו קטע מן המגילה בקולו של בן גוריון. השנה, הכנסנו את קריאת מגילת העצמאות לטקס המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בקריאה היפה של גדי ק'. מאחר והטקסט ארוך יחסית, ומדובר בטקס לכל הקהילה על כל גילאיה, בחוץ, במזג האוויר הקריר, הסתפקנו בקטעים נבחרים מתוכה, אך יותר מאשר בשנים שעברו. בעיניי, חשוב מאוד למצוא את הדרך המתאימה ביותר להנכיח את המגילה באירועי יום העצמאות באורטל – בטקס המעבר, בטקס המשואות או באופן יצירתי זה או אחר. יש ליצור פעילות להכרת מגילת העצמאות בחינוך הבלתי פורמלי, בהתאמה לגילאים השונים.

****

מדינת ישראל ניצבת בפני מתקפת דה-לגיטימציה על קיומה, מחוץ ולמרבה הבושה גם מבית. מבית, החיידק הפוסט ציוני מנסה לכרסם בחוסן החברתי והלאומי שלנו. לימודה, הכרתה והפנמתה של מגילת העצמאות ומסריה, הינה חיסון בפני התעמולה הזו.

בשנים האחרונות אני נתקל בתופעה חדשה – שימוש במגילת העצמאות עצמה כדי להעביר מסרים פוסט ציוניים, תוך ניצול הבורות הקיימת בחברה בנוגע למגילת העצמאות. הדבר נעשה באמצעות הוצאת פסוק אחד במגילה מהקשרו: "מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". מחוץ להקשרו, המשפט הזה משמש את מי שחותרים לדה-ציוניזציה של המדינה, הבודים סתירה, כביכול, בין היותה מדינת הלאום של העם היהודי להיותה מדינת כל אזרחיה ותובעים "להפכה" ל"מדינת כל אזרחיה" – מדינת שקשוקה לא יהודית; אלה הממציאים סתירה בין היותה של ישראל מדינה יהודית להיותה דמוקרטית, או מציגים את שני מרכיבי הזהות הללו כשני קטבים שמתנהל ביניהם משחק סכום אפס – ככל שהמדינה יותר יהודית היא פחות דמוקרטית ולהיפך. ואת הגישה הזאת הם מבססים על הטענה שישראל סטתה מן הדרך עליה התחייבה במגילת העצמאות.

ההתחייבות המופיעה במשפט הזה משמשת נר לרגליה של מדינת ישראל מיום הקמתה ותמשיך להיות מרכיב מרכזי במהותה כמדינה דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא למיעוט הערבי בתוכה גם במציאות קשה ומורכבת של מלחמה בין העמים; מלחמת קיום שלא פסקה לרגע ב-65 שנות קיומה של המדינה. אולם המדינה שהתחייבה להעניק את הזכויות הללו, אינה מדינת שקשוקה. המשפט המרכזי במגילה, משפט ההכרזה, אומר זאת בפירוש: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

המגילה מורכבת משלושה חלקים. חלקה הראשון מציג את התשתית ההיסטורית והמוסרית להקמת המדינה, המתומצתים בהמשך כתוקף ההכרזה: "זכותנו הטבעית וההיסטורית". הזכות ההיסטורית היא זכותנו על ארץ ישראל בה, "קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". הזכות הטבעית היא זכותו "של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו העצמאית". החלק הזה סוקר את תולדות עם ישראל, שנוצר בא"י, שגלה מארצו אך שמר לה אמונים בכל שנות גלותו, את הציונות והעליה לארץ והמאבק עליה. רק לאחר מכן מוזכרת השואה, אך לא כהצדקת הקמתה של המדינה, אלא כהוכחה לצדקת הציונות. החלק האמצעי, הקטן באורכו אך החשוב ביותר, הוא ההכרזה עצמה. והחלק השלישי הוא האני מאמין של המדינה עם הקמתה, והשתתתה "על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". המילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה, אף שהיא הופיעה בחלק מן הטיוטות, אולם רוחה של המגילה דמוקרטית וליברלית לעילא ולעילא, כביטוי למהותה כמדינה יהודית.

מגילת העצמאות היא טקסט היסוד של מדינת  ישראל, היא החזון של המדינה והיא תשתית חוקתה. יש לתת לה תוקף של קדושה ולהציב אותה בכותל המזרח של תרבות ישראל.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל