הבלוג של אורי הייטנר

ברב שיח מעניין בפייסבוק, בעקבות השוואה שערכתי בין הסכם מינכן 1938 לבין הסכם מינכן ב' 2013, המתגבש מול האיראנים, הופתעתי לקרוא ישראלים המצדיקים בדיעבד את הסכם מינכן המקורי.

ההתנגדות להסכם, נאמר, היא חוכמה בדיעבד, שזו חוכמה קטנה מאוד. שעה שההסכם נחתם, העולם עוד לא ידע את מה שהוא יודע היום על היטלר. ראוי היה לחתור לשלום אתו, לנסות למנוע מלחמה. ההבדל בין צ'מברליין לצ'רצ'יל הוא בין פסימיות לאופטימיות. צ'רצ'יל היה תמיד פסימי, ופעם אחת הוא צדק. אבל אסור לאמץ את הפסימיות, את חוסר האמון ואת החשדנות כדרך חיים. לא בכדי, הבריטים זרקו את צ'רצ'יל מיד אחרי המלחמה.

נדהמתי למקרא הדברים. אולם לאחר ההפתעה הראשונית, לא הייתה לי כל סיבה להיות מופתע. הרי התמיכה בדיעבד בהסכם מינכן, היא בבואת השקפותיהם הפוליטיות האקטואליות של אותם הכותבים.

ההבדל בין צ'מברליין לצ'רצ'יל לא היה הבדל בין אופטימיות לפסימיות. צ'רצ'יל היה אופטימיסט גדול. עובדה, גם בימים הקשים ביותר של המלחמה, בשיאו של הבליץ הגרמני על בריטניה, נסך צ'רצ'יל בעמו ביטחון, תקווה ואמונה בניצחון.

ההבדל בין צ'מברליין לצ'רצ'יל, הוא ההבדל בין פוליטיקה פייסנית לפוליטיקה מוסרית.

הפוליטיקה הפייסנית רואה בשלום, בעצם השלום, בכל שלום – את הטוב. היא רואה במלחמה, בעצם המלחמה, בכל מלחמה – את הרע. ולכן היא מוכוונת מטרה – למנוע מלחמה. במידה רבה זוהי פוליטיקה ילדותית, הסובלת מקושי בדחיית סיפוקים, ולכן היא מוכנה למשכן את העתיד, עתיד האומה ועתיד האנושות, תמורת "שלום עכשיו". מאחר והערך העליון הוא השלום, היא מוכנה לשלום בכל מחיר. היא תעשה הכל כדי לפייס את האויב, כל אויב, האויב באשר הוא - גם הנורא שבצוררים.

את השלום, כמובן, הגישה הזאת לא תקרב. איך אמר צ'רצ'יל אחרי חתימת הסכם מינכן? "בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה". אגב, זו לא הייתה חכמה שלאחר מעשה. כשהוא אמר זאת, הוא היה מבודד, נלעג, משבית שמחות סדרתי, פאניקיסט. הרי העם הבריטי הריע בהמוניו לצ'מברליין, שהביא "שלום בדורנו".

רק כעבור למעלה משנה וחצי, אחרי הפלישה הגרמנית לצרפת, הולנד ובלגיה, כשהתוצאות הרות האסון של מדיניות הפיוס היו לעובדה מוגמרת, צ'מברליין התפטר ובאופן טבעי צ'רצ'יל, האיש שהזהיר וצדק, נבחר לראשות הממשלה.

החלופה הצ'רצ'יליאנית לפוליטיקה הפייסנית היא פוליטיקה מוסרית. מוסר הוא היכולת להבחין בין טוב ורע, לבחור בטוב ולהילחם ברע. הפוליטיקה המוסרית אינה קובעת אפריורי שהשלום הוא טוב והמלחמה רעה, אלא שיש בעולם טוב ורע, ויש להגן על הטוב מפני הרע, ולהביא לניצחון הטוב על הרע. (למען הדיוק ההיסטורי, ראוי לציין שלא תמיד דבק צ'רצ'יל בפוליטיקה המוסרית. כך למשל, כאשר המשיך את מדיניות "הספר הלבן" של קודמו).

היום העולם ניצב בפני צומת דומה, מול הרשע האסלאמיסטי, המנסה להתחמש בנשק השמדה המוני. למרבה הצער, ברק אובמה בחר להיות נוויל צ'מברליין של המאה ה-21.

* "על הצפון"