הבלוג של אורי הייטנר

* בראיון ל"7 ימים" אמר ראש האופוזיציה, יו"ר מפלגת העבודה יצחק בוז'י הרצוג שיש משמעות גדולה עבורו לעובדה שהוא חי בבית שהיה בית ילדותו, מול הדקל ששתל אביו. "אני אוהב רציפות".

* רציפות...

את גבולותיה של ירושלים המאוחדת, קבעה הממשלה ב-1967 על פי המלצה של ועדה בת שלושה אלופי צה"ל, בראשות חיים הרצוג. בראיון ל"7 ימים" מטיף בנו, יצחק בוז'י הרצוג, לחלק את ירושלים ולהקים במזרחה את בירת המדינה הפלשתינאית. חומץ בן יין.

* לא רק את מורשת אביו נטש הרצוג, אלא גם את מורשת רבין. בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו, בו הציג את תכנית השלום של ישראל, פירט רבין את הקווים האדומים שלו במו"מ. נקודת המוצא של מורשתו המדינית הייתה "לא נחזור לקווי 4.6.67". בכפוף לעקרון העל הזה, הוא פירט את האזורים שמהם ישראל לא תיסוג. "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל". חיים הרצוג ויצחק רבין הם תנועת העבודה. ברק וממשיכיו הם פירות באושים שנפלו רחוק מן העץ.

* כדי לממש בפועל את חזונו – מעלה האדומים כחלק מירושלים, יזם רבין, אחרי הסכם אוסלו, את הקמת מבשרת אדומים, ליצירת רצף התיישבותי ישראלי יהודי בין ירושלים ומעלה אדומים, בשטח E1. לאסוננו, יגאל עמיר טִרפד את תכניתו ועצר את תנופת ההתיישבות הזאת. היום, כאשר אורי אריאל מוציא, באיחור של 18 שנים, מכרזים לקידום תכניתו של רבין, קופץ הרצוג כנשוך נחש, ומציג את מימוש מורשת רבין כ"סרבנות שלום", "חבלה במו"מ" וכו'.

* הראיון עם הרצוג, היה כתבת השער של "7 ימים". ראיון מקיף, ששה עמודים, עם תמונות של הרצוג היום ובילדותו ותמונות של אביו נשיא המדינה חיים הרצוג, דודו שר החוץ אבא אבן, סבו הרב הראשי יצחק אייזיק הרצוג. ולכל אורך הראיון, לא נשאל הרצוג ולו ברמז, אף שאלה על פרשת עמותות ברק ועל זכות השתיקה עליה שמר בחקירת הפרשה, ואיך הדברים מתיישבים עם ערכים של טוהר מידות, של שלטון החוק, של מאבק בשחיתות. אפילו לא שאלה אחת. איזו מין עיתונות היא זו? כלב השמירה של הדמוקרטיה חייב וטרינר דחוף.

* אני שולל מכל וכל את הקריאות לקבוע בחוק תקופת צינון לאפשרות הביטוי של בכירי מערכת הביטחון, עם סיום תפקידם. הפגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי, אם הצעה כזו תתקבל, גדולים מכל נזק שאותם בכירים עלולים לגרום לו בדבריהם.

* האם דני דנון היה מציע הצעה כזו, גם אילו אותו בכיר היה אומר דברים שהוא מסכים אתם? למשל, האם הוא מציע  להחיל את הצעתו גם על יעקב עמידרור, שסיים לאחרונה את תפקידו כראש המועצה לביטחון לאומי?

* מה שמטריד אותי בדבריו של ראש השב"כ לשעבר דיסקין, הוא שאדם מנותק כל כך מהמציאות, שירת כראש השב"כ. מי שמדבר על "קואליציה של שלום", מאשים את ישראל בקיפאון המדיני ומזלזל באיום האיראני, הוא אדם שכנראה לא ביקר בסביבה בעשרים השנים האחרונות. או שהיה כאן ואינו מבין את המציאות בה אנו חיים.

* צודק דיסקין בביקורתו על שחרור המחבלים, אולם במקום לתקוף את הנושא העקרוני –עצם ההשלמה של הממשלה עם הדרישה שישראל תשלם מחיר תמורת נכונותם של הפלשתינאים להואיל לשבת עמנו למו"מ, הוא סבור שהתשלום לא צריך להיות שחרור מחבלים, אלא הקפאת הבניה. על ישראל לעמוד על כך שכל מו"מ יהיה ללא תנאים מוקדמים. ואכן, כך הוגדר המו"מ הנוכחי. אולם התנאי המוקדם לקיום המו"מ ללא תנאים מוקדמים, הוא תשלום ישראלי של מחיר מדיני וביטחוני כבד ביותר. שחרור המחבלים כתנאי מוקדם הוא בהחלט "עסקה מבחילה" כלשונו של דיסקין. אולם הקפאת הבניה בבירת ישראל, בגושי ההתיישבות ובכלל מעבר ל"קו הירוק", זו עסקה מעוררת קבס ופלצות. היא חמורה אף יותר משחרור מחבלים, כיוון שמשמעותה הוא כניעה מדינית בטרם מו"מ. רבין, פרס, ברק, שרון ואפילו אולמרט (!) לא היו מוכנים לתנאי חצוף כזה. היחיד שהסכים לכך היה נתניהו, שהקפיא את הבניה במשך קרוב לשנה. והפלשתינאים לא חזרו לשולחן הדיונים.

* מי שנאבקים נגד התיישבות יהודית בגליל ובנגב ותומכים במאבק נגד הסדר הוגן לבדואים בנגב בשל תמיכתם בהשתלטות בדואית חסרת גבולות על הנגב – אל יספרו לנו שהם תומכים בחלוקת הארץ מטעמי ציונות, ולמען מדינה יהודית, כביכול. הם משקרים.

* פעם הם אמרו, כנגד ההתיישבות ביהודה ושומרון: לכו לגליל ולנגב. על מה הם יאבקו אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון? נגד ההתיישבות בגליל ובנגב. אבל הם אינם יכולים להתאפק, וכבר עתה הם מנהלים את המאבק הזה. "המייהדים", הכתיר יהונתן גפן את מאמר שטנה נגד ההתיישבות בגליל ובנגב, ונגד החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית הפועלת להקמת התיישבות יהודית בגליל. את עיקר חצי הארס שלו הוא מפנה נגד ליברמן, תוך שימוש גזעני במוצאו, והשוואת ההתיישבות היהודית בנגב, לא פחות מאשר... לפוגרומים בקישינב, עיר הולדתו של ליברמן. ויוסי שריד מקלל את מתיישבי הנגב, בלשון הקללה שקילל אורי צבי גרינברג את משמר העמק בשנות ה-30: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף". שניהם ב"הארץ", אם למישהו זה לא היה ברור.

* מעניין איפה שריד, גפן וחבר מרעיהם מתכוונים ליישב את היהודים שיעקרו, על פי חזונם, מיישוביהם ביהודה ושומרון.

* מתווה פראוור-בגין להסדר הקרקעות עם האזרחים הבדואים בנגב, מלבין השתלטות פיראטית סיטונאית על אדמות מדינה, ששינתה לחלוטין את פני הנגב בעשרים – שלושים השנים האחרונות. התכנית מקצה לבדואים הרבה יותר מן הנדרש לפי כל אמת מידה אובייקטיבית.

אולם התכנית הזאת אמורה הייתה להביא עמה נדוניה רצינית – הסכמת הבדואים. מה שעמד מאחורי קבלת התכנית הבעייתית הזאת בידי הממשלה והכנסת, היה הנכונות לשלם מחיר כבד כדי להסיר מהחברה הישראלית מורסה, שחלקה נובע מהזנחה של המדינה, וכדי לפתור בהידברות ובדרכי שלום בעיה חברתית מעיקה. אם אכן הבדואים היו מקבלים את התכנית, כפי שבני בגין הבהיר בעקבות מגעיו הרציניים, היסודיים והממושכים עם הנהגתם – הייתה הצדקה למחיר המופקע של העסקה, מעין נדיבות והוגנות יתר של המדינה למגזר של אזרחים בתוכה.

אך כאשר הבדואים דוחים את ההסדר ולחמים נגדו באלימות, וגם אם הסיבה לכך היא ההסתה של גורמים רדיקאליים (כולל גורמי שמאל רדיקאלי יהודיים) ושל הח"כים הערביים, הרי שאין כל מקום לנדיבות מרחיקת הלכת הזאת. אם אין הסכמה עם הבדואים, יש לדחות את חוק פראוור, ולחוקק חוק מידתי יותר, שאמנם נותן מענה הוגן לבדואים, אך לא מעבר לכך.   

* סוגיית הבדואים בנגב היא מבחן לריבונותה של המדינה. האם ישראל יכולה להשלים עם מציאות שבו מגזר שלם מצפצף על כל חוקי המדינה, אזור שלם הופך לאקס-טריטוריה אוטונומית שלשלטון החוק אין בו דריסת רגל? האם ישראל תתקפל מפני אלימות של מגזר, המוסת בידי גורמים עוינים, השוללים את קיומה, ובידי גורמים אנרכיסטיים המבקשים לפגוע בה?

* הגיאוגרף האנטי ציוני אורן יפתחאל, פרסם במוסף "הארץ" מאמר נגד המגמה המרכזית של הציונות של מדינת ישראל - "ייהוד" פלשתין. זהו פרוייקט קולוניאליסטי מובהק – זו הציונות מראשיתה, שיאה ב"נכבה" והמשכה עד היום, למשל בהקמת יישובים יהודיים בנגב. חלוקת הארץ בין העמים, כלומר הקמת מדינה פלשתינאית נקיה מיהודים בקווי 49', תיתן לבעיה הזאת "מענה חלקי". למה חלקי? כי עדין יישאר שריד לפרויקט הייהוד הקולוניאליסטי ממערב לאותו קו, ויש להילחם בו. ומה הפתרון הסופי שמציע יפתחאל? "אם היו האוכלוסיות מתערבבות, ניטל היה העוקץ מתהליך הייהוד והייתה נוצרת זהות אחרת, מעורבת... רק כך יוכלו חומות ההפרדה להתחיל להתפורר, והמקום המסוכסך הזה יוכל לכונן זהות ישראלית משותפת, שתכלול דתיים וחילונים, יהודים וערבים". כלומר, הפתרון הסופי שמציע יפתחאל, הוא המרתה של הזהות הלאומית היהודית, בשקשוקה זהותית "ישראלית". הנה כי כן, מה שעומד מאחורי הפוסט ציונות, הוא התובנה שהציונות היא המקיימת את העם היהודי ומבטיחה את קיומו בעתיד. אנשים הרוצים לברוח מיהדותם, הסולדים מיהדותם ומתביישים בה, הרוצים לשים קץ ללאומיות היהודית, מבינים שעליהם להילחם בציונות. מבחינתם הם צודקים.

* נשיא סוריה בשאר אסד פרסם הודעת אבל על מותו של נלסון מנדלה, ואמר כי חייו היו השראה עבור לוחמי חירות ושעל רודנים להפיק לקח מהם. תודו שיש לו חוש הומור.

* סוגיית מימון הבתים והנהנתנות של נתניהו בידי משלם המסים הישראלי, הפכה כמקובל אצלנו לדיון פוליטי אישי, ולא לדיון נורמטיבי מוסרי. מי שמתנגד לנתניהו השתמש במידע שהתפרסם כדי לנגח אותו ומי שתומך בו התעלם ממנו והציג את הביקורת עליו כרדיפה. חוסר היכולת להפריד, מצביעה על חוסר בגרות של החברה הישראלית.

אני תומך בנתניהו בתחומים מסוימים ובראש ובראשונה במאבקו הנחוש נגד מדיניות הפייסנות של ארה"ב כלפי איראן. בתחומים אחרים אני פחות תומך בו ופחות מרוצה ממנו. אבל מה הקשר? למה אנשים אינם יכולים להתנהג כאזרחים, ולהתנגד לשימוש לרעה במסיהם לצורך הנהנתנות האישית של מנהיג שבו הם תומכים? אילו הצבעתי לנתניהו, הביקורת שלי עליו הייתה חריפה הרבה יותר, כי הייתי מרגיש שהוא מנצל לרעה לא רק את מסי אלא גם את קולי.

* כאשר אהוד (מעטפות) אולמרט (!) מרשה לעצמו לבקר את נתניהו על נושא ההוצאות על בתיו, הוא שובר את שיאי הציניות. כאשר התקשורת, שבצדק ביקרה את נתניהו בנושא הבתים, עוברת על כך לסדר היום ואינה מזכירה לאולמרט שלפחות בנושא הזה מוטב שישתוק, היא מועלת בתפקידה ומוכיחה שביקורתה הצודקת על נתניהו, אינה עניינית, אלא ניצול הזדמנות. וכך, היא פוגעת באמינות של עצמה, ודוחפת את תומכי נתניהו, הראשונים שהיו צריכים למחות על התנהלותו הקלוקלת והבלתי נורמטיבית, לגונן עליו.

* נתניהו ראוי לגינוי ולתוכחה, על חוסר רגישותו החברתית ואי הבנתו את החומרה בכך שכאשר אנשים עובדים אינם מצליחים לאורך הרבה שנות עבודה ומאמץ להגיע לדירה, הם נדרשים לממן במסיהם את שלוש דירותיו על הוצאותיהן המנופחות עד טירוף, שלא יכול להיות להן כל הסבר ואין להן כל הצדקה.

* מעבר לביקורת על התנהלותו האישית של נתניהו, יש לשנות את החוק. יש לקבוע שהמדינה מממנת רק את דירת השרד שהיא מקצה לראשי ממשלה, ואינה משקיעה אגורה בדירותיו הפרטיות, אולי זולת אבטחה. לשכת ראש הממשלה הסבירה שנתניהו מארח אישים מחו"ל בביתו הפרטי. תחקירים עיתונאיים מוכיחים שהדבר אינו נכון, וכאשר נתניהו נמצא בקיסריה, הוא מקיים את פגישותיו בבתי ידידים או במלון שמשלם המסים שוכר לשם כך. אבל גם אם נקבל את גרסתו של נתניהו בנדון – אין לכך כל הצדקה. יש לו דירת שרד, ושם עליו לארח את אורחיו. אם הוא בוחר לארחם בביתו, שיעשה זאת על חשבונו.

* לשם מה אנו משלמים משכורת לראש הממשלה, אם אנו מממנים את כל הוצאותיו, המוצדקות ושאינן מוצדקות?

* צל"ש לכתב "הארץ" ברק רביד. רביד יצא בחריפות נגד עמיתיו העיתונאים, שניאותו להצטרף למסעו של פרס במכסיקו, על חשבון כספי גבירים יהודיים במכסיקו, שלשכת הנשיא גייסה. כמובן שסוללת העיתונאים הזאת הייתה לסוללה של יחצ"נים, והפכה את המסע למסע יחצ"נות של פרס, לקראת חזרתו הקרובה לחיים הפוליטיים עם תום תפקידו. הדבר הגיע לשיא, כאשר התקשורת כמעט העלימה את התמוטטותו של פרס במהלך הביקור. רביד תקף את העיתונאים ואת לשכת פרס. הוא אמר, בצדק רב, שאילו היה מדובר בנתניהו, הנושא כבר היה מטופל בידי מבקר המדינה ואילו היה מדובר בליברמן, הוא כבר היה מטופל במשטרה. רביד ועיתונו אינם חשודים באהדת נתניהו ובטח לא באהדת ליברמן. אך רביד היה מספיק הוגן כדי לומר אמת.

* קרימינסלב ב"וויינט" – כתבת צבע עתירת תמונות על חתונתו של דרור אלפרון, עבריין עם ייחוס מכובד בעולם הפשע. תמונות של האמנים והידוענים שבאו לחתונת הצמרת. כתבה ללא כל ביקורת מוסרית, ככל כתבה שגרתית על עולם הסלב. כסדום היינו? לעמורה דמינו?

* הרבה זמן לא צחקתי כל כך, כפי שצחקתי בימים האחרונים, אחרי מותו של ספי ריבלין. ויותר שצחקתי מהמערכונים שלו, צחקתי מהראיונות אתו, כיוון שהוא היה מצחיק בעיקר כמשיח לפי תומו, וכמספר סיפורים גאוני. אין דרך טובה יותר לבטא את הצער על לכתו, מאשר הצחוק הזה, שכל בית ישראל נסחף אליו. כל חייו ריבלין הצחיק ושימח אותנו, ואי אפשר לזכור אותו, אלא בשמחה ובצחוק.

* התראיינתי לתכנית טלוויזיה של מגמת התקשורת במכללת "כינרת", שהוקדשה לזכרו של אריק איינשטיין. לקראת תום הראיון, נשאלתי מה לדעתי היה רוצה אריק איינשטיין לומר לחברה הישראלית, אילו הייתה לו עוד הזדמנות.

כמובן שאיני יודע מה הוא היה רוצה לומר, אם בכלל. אבל אני בחרתי לצטט דברים שהוא אמר, שנראים לי כמסר הרלוונטי ביותר לחברה הישראלית היום. ציטטתי משירו "סן פרנציסקו על המים". הוא ביקר בסן פרנציסקו, והתפעל: "כל כך יפה בסן פרנציסקו על המים... גשר הזהב יפה כמו בסרט" וכחובב ספורט מושבע הוא התפעל ממשחק ה-NBA,

בו צפה בכוכבי שנות ה-70 "ד"ר ג'יי קורע רשתות וקרים עבדול ג'אבר נוגע בשמים". ובכל זאת, הוא הרגיש רחוק. "תן לי חתיכת תבור, תן לי חתיכת כינרת. אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, חמה ונהדרת".

בימים אלה של קמפיין תקשורתי המעודד את הירידה מהארץ בכלל ולברלין בפרט, המספר כמה המדינה הזאת מחורבנת וצריך לברוח ממנה, ראוי לצטט את שירו של אריק איינשטיין, האומר שזאת הארץ שלנו, זה הבית שלנו, זה המקום היחיד שבו עלינו לחיות. רק כאן אני ואתה נשנה את העולם.

* איפה אריק איינשטיין ואיפה נתן זך...

* ביד הלשון

אחד משיריו היפים ביותר של אריק איינשטיין הוא שירם של יחיאל מוהר ויוחנן זראי "רוח סתיו". "רוח סתיו" הוא השיר הראשון באלבומו של אריק איינשטיין מ-1973 "ארץ ישראל הישנה והטובה", הראשון מששה אלבומים בסדרה זו.

18 שנים קודם לכן, היה זה שיר הסולו הראשון של אריק בלהקת הנח"ל. אלא ששם, משהו התפקשש. במקום "לַנַעֲרָה שוב אין אומרים, היי בובה מותק, בואי לרקוד", הוא שר "לנְעֲרָה וגו'"... עם שווא מתחת לנו"ן.

בספר המשותף לו ולעלי מוהר (בנו של מחבר השיר יחיאל מוהר), "זו אותה האהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים", מספר איינשטיין: "שם עשיתי את הנזק ושרתי 'לַנְעֲרָה שוב אין אומרים' במקום 'לַנַעֲרָה'. מה שהפליא אותי אחרי שגיליתי את הטעות הזאת, כמה שנים אחר כך, זה שאף אחד לא אמר לי שום דבר, לא העיר שנְערה זה הקול שמשמיע החמור ... אולי זה חטא השטחיות".

הטעות נובעת מכך שברבים אנו אומרים "נְעָרוֹת" ולעתים בשפת הדיבור אנו משליכים מלשון רבות ללשון יחידה (ולהיפך).

בדרך כלל אריק איינשטיין הקפיד על השפה, על הגיה נכונה, על הבלטת כל המילים וכל ההברות. פה ושם היו לו שגיאות קלות. שיר אחד שיש בו שגיאות צורמות הוא "אבישג", אך להערכתי הן מכוונות; נובעות מכך שהשיר הוא פרודיה (על שירי אהבה בומבסטיים ומלאי פאתוס). שם כתב ושר איינשטיין (וזה גם אחד משני השירים היחידים – השני הוא "עוד יהיה", שאריק איינשטיין הלחין בעצמו): "איני יכול עוד בלעדֵיךְ... אני נכסף להיות אִתֵךְ". בלעדֵיך במקום בלעדַיִךְ ואִתֵךְ במקום אִתָךְ.

* "חדשות בן עזר"