הבלוג של אורי הייטנר

* מן הראוי שראש ממשלת ישראל או נשיא מדינת ישראל, כמייצגי מדינת הלאום של העם היהודי, יחלקו כבוד בשם הציונות – תנועת השחרור של העם היהודי, לנלסון מנדלה, מנהיג תנועת השחרור של השחורים בדרא"פ. הימנעות מכך, כמוה כהודאה בשקר ההיסטורי הנתעב, המציג את ישראל כצד המדכא בסכסוך על א"י, שקר שלמרבה הצער מנדלה היה שותף לו.

* ישראל הייתה ידידה של דרא"פ בתקופת האפרטהייד. היום, אנו מוצפים בנראטיב שקרי, על פיו "אקיבוש" גרם לבידוד מדיני. האמת הפוכה – ישראל הייתה הרבה יותר מבודדת בעשורים הראשונים לקיומה. במצבה, היא קשרה קשרי ידידות עם כל מי שמוכן היה לקשור עמה קשרי ידידות. ישראל קשרה קשרי ידידות הדוקים עם מדינות אפריקה השחורה, המתעוררת, בשנות ה-60 וסייעה להן רבות בכל התחומים. שרת החוץ גולדה מאיר, הייתה אדריכלית הקשרים הללו. אולם הלחץ הכבד של מדינות ערב ושל בריה"מ על מדינות אפריקה, הביא אותן לנתק את היחסים עם ישראל בשנות ה-70 המוקדמות. אוגנדה של הרודן אידי אמין הייתה הראשונה שנתקה את היחסים עם ישראל, בעקבותיה צ'אד ולאחר מלחמת יום הכיפורים – שאר המדינות. רק בשנות ה-90 חודשו הקשרים בהדרגה. עם ניתוק הקשרים, נוצרה בין ישראל לדרא"פ ברית של דחויים. ביחסים עם דרא"פ, ישראל העדיפה את השיקול הריאל פוליטי על השיקול המוסרי. בסופו של דבר, ההעדפה הזאת התנקמה בנו גם בריאל פוליטיק. עלינו להכיר בטעות ההיסטורית הזאת ולהודות בה.

* ברמה האישית, אין מתאים מיולי אדלשטיין לייצג את ישראל בהלוויה – לא רק כיו"ר הכנסת, אלא כלוחם חירות ואסיר ציון.

* נתניהו טעה כאשר ביטל את נסיעתו להלוויית מנדלה. היה עליו לנסוע כדי להצדיע בשם ישראל בפני לוחם החרות הגדול. היה עליו לנסוע, כדי לא להיעדר מאירוע בו נמצאים ראשי המדינות כמעט של כל העולם. אי ההשתתפות היא פגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל, ומסר שלילי לעולם.

* ביטול הנסיעה מטעמי חיסכון, נועד לשדר קשב לביקורת הציבורית על נתניהו בגין דו"ח ההוצאות על בתיו. אולם הביקורת אינה על הוצאות בגין עשיה מדינית, אלא על בזבזנות בהתנהלותו האישית, בבתיו הפרטיים, על חשבון הציבור.   

* הימין מגונן בכל כוחו על נתניהו, מול הביקורת הנמתחת על אורח חייו הנהנתני, הראוותני והבזבזני על חשבון משלם המסים הישראלי. באמרי "הימין", אין כוונתי רק לפוליטיקאים מן הימין, אלא גם לציבור התומכים, הבא לידי ביטוי בטוקבקים וברשתות החברתיות.

זו אותה תופעה קלוקלת של אתרוגיזם. כפי שהתקשורת עטפה את שרון כאתרוג בתקופת ההתנתקות, כך עוטף הימין את נתניהו כאתרוג. זו תרבות אזרחית קלוקלת. מן הראוי היה, שדווקא תומכיו של ראש הממשלה, יהיו הראשונים לתבוע ממנו התנהלות ישרת דרך וצנועה.

* ברגע שייוודעו פרטי ויתוריו מרחיקי הלכת של נתניהו במו"מ עם הפלשתינאים, פתאום רבים מהמגוננים עליו יעוטו עליו בגינויים על התנהלותו, כפי שהם נזכרו לסנוט בשרון על שחיתותו ביום שהחל להוביל את ההתנתקות. יש משהו צבוע בתרבות הקלוקלת הזאת.

* ברגע שנתניהו ויתר על התביעה הראויה והמוצדקת לריבונות ישראלית על בקעת הירדן בהסדר הקבע, והמיר אותה בדרישה לנוכחות צבאית זמנית על נהר הירדן, הוא הזמין את ההצעה האמריקאית, שהנוכחות הזאת תהיה בינלאומית. עכשיו, אם הוא ידחה את ההצעה הזאת, הוא יוקע כ"סרבן".

* מי שעמד בכל כוחו על דרישת הריבונות על בקעת הירדן, היה יצחק רבין. בנאומו האחרון ערב הרצח, בו הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים, הוא דיבר על "בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג". כוונתו הייתה לרצועה שבין נהר הירדן לכביש אלון, כלומר המורדות המזרחיים של הרי השומרון ומדבר יהודה נכללו בקווים האדומים החד משמעיים שלו.

* מי שרצח את מורשתו המדינית של רבין היה אהוד ברק. פחז כמים, יהיר ושחצן, "אני ואפסי עוד", בלי להביא את הנושא לדיון בממשלה – הביא ברק לפסגת קמפ-דיוויד, על דעת עצמו, הצעה ישראלית הסותרת לחלוטין את עמדות ישראל בין השנים 1967-2000. במחי יד הוא ביטל את כל הקווים האדומים של רבין, ובראשם – שלמות ירושלים. בהצעותיו, בעיקר בנושא ירושלים, הוא עקף מ"שמאל" את מרצ ו"שלום עכשיו". בין השאר, הוא היה המדינאי הישראלי הראשון שוויתר על בקעת הירדן. במדיניותו הנמהרת, גרם ברק לנזק מדיני בל ישוער למדינת ישראל, שעד היום אנו משלמים את מחירו. אחריו, מי שמנסה לעמוד על הרבה פחות מהקווים האדומים של רבין, שהעולם הריע לו על מתינותו, מוצג כ"קיצוני" וכ"סרבן שלום".

* הצעותיו של ברק נדחו בידי ערפאת בדם ואש ותימרות עשן – במתקפת הטרור הקשה והחמורה ביותר בתולדות המדינה. ואף על פי כן, במקום שברק יבהיר קבל עם ועדה, שעם דחיית הצעתו, היא בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת, הוא המשיך לדקלם עד לזרא את המנטרה ש"זו ההצעה ואין בלתה". 14 שנים אחרי אותו מחדל מדיני, עדין אלף חכמים מתקשים להוציא את האבן שהוא זרק. 

* אריק שרון, שהחליף את ברק, יצר בהתנתקות שני תקדימים חמורים – עקירת גוש יישובים (אגב, גוש קטיף היה חלק מהקווים האדומים של רבין, ובנאומו האחרון הוא אמר "ולוואי ויהיו לנו עוד רבים כמותו") ונסיגה מוחלטת לקווי 49' ברצועת עזה. אולם לזכותו ייאמר, שתמורת ההתנתקות הוא הביא לאחד ההישגים המדיניים הגדולים ביותר בתולדות ישראל – מסמך בוש. במסמך זה, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, קיבל נשיא ארה"ב חלק ניכר מן הדרישות הטריטוריאליות של ישראל ביהודה ושומרון. הוא הכיר בגושי ההתיישבות (שם קוד: המציאות הדמוגרפית שנוצרה בשטח), הוא הכיר בדרישה לבקעת הירדן (שם קוד: גבולות בני הגנה) והוא לא הזכיר ולו ברמז נסיגה משטחיה הריבוניים של ישראל (שם קוד: "חילופי שטחים").

* את ההישג הגדול הזה זרק לפח האשפה של ההיסטוריה אהוד אולמרט, במדיניותו ההרפתקנית והמופקרת. לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, הציע אולמרט לאבו מאזן הצעה, שבה הוא, מיוזמתו, התעלם ממסמך בוש וויתר על כל ההישגים המדיניים שהשיג שרון. הוא אף הציע, לראשונה, מימוש חלקי של "זכות" השיבה – קליטת אלפי פלשתינאים במדינת ישראל, אחרי הנסיגה והקמת המדינה הפלשתינאית. את השלום הוא לא קירב בכך, כידוע. אבו מאזן דחה את הצעותיו על הסף. אולמרט גרם לנזק מדיני כבד, ולא השיג שום הישג תמורתו.

* במקום לצאת נגד אבו מאזן שדחה את הצעותיו ולהוקיע את סרבנותו, אולמרט הפך לסנגורו של אבו מאזן, החל להכחיש את העובדה שהצעתו נדחתה – הכל כדי להאשים את ישראל בסרבנות. כל זאת, כדי ליצור רושם ציבורי, שהוא המשיח הנושא בכיסו את המפתח לשלום, אם רק יחזור לשלטון. איש ציני. בכך, הוא גורם, במודע, נזק מדיני והסברתי חמור למדינת ישראל ומזיק למו"מ עם הפלשתינאים. איש ציני.

* הסקירה ההיסטורית הזאת, מצביעה על תנאי הפתיחה הקשים, כמעט הבלתי אפשריים, עמם נאלץ נתניהו להתמודד. אין ספק שהוא קיבל ירושה מדינית קשה. אולם מנהיג אמת אינו צועד באזור הנוחות של הנתיב שסללו קודמיו, אלא פורץ דרכים חדשות, גם אם הדבר קשה. מגובה בבחירה הדמוקרטית של העם, היה עליו לחזור לעמדות הישראליות המסורתיות, שקדמו לפסגת קמפ-דיוויד. למרבה הצער, נתניהו חלש, ובמקום לעשות זאת, הוא מנהל קרב מאסף על נוכחות צבאית זמנית לאורך נהר הירדן. וגם הדרישה הזאת תוצג, בקרוב, כ"סרבנות".

* מיזמים משותפים כמו צינור הימים, הם השלום האמתי. אולם מה פתאום הפלשתינאים הם צד בהסכם הזה? צפון ים המלח הוא חלק בלתי נפרד מבקעת הירדן ועליו להיות בריבונות ישראל. ים המלח שייך לישראל ולירדן. לרשות הפלשתינאית לא אמורה להיות בו דריסת רגל. צירופם של הפלשתינאים להסכם – כמוהו כהכרה בזיקתם לים המלח. זהו אות מבשר רע, לגבי הוויתורים מרחיקי הלכת של נתניהו במו"מ.

* שר האוצר מרבה לדבר, לאחרונה, על ההכרח בהסדר עם הפלשתינאים, ואולי על הצורך לשנות את הקואליציה לשם כך. ותהיתי ביני לביני – כאשר לפיד יקים קואליציה חדשה, שתקדם את התהליך המדיני, האם ימצא בה מקום ליו"ר "יש עתיד", המתנגד לחלוקת ירושלים, כי ירושלים-אינה-מקום-אלא-רעיון-ורעיון-אי-אפשר-לחלק?

* איני מתלהב מחגיגת ההון והשלטון של פורום סבן. היורד הטייקון מתהדר בכך שהוא מצליח להביא לפורום שלו את הנשיא שהוא מהתורמים העיקריים שלו. הוא "מראיין" אותו, בראיון יח"צני דביק.

* בדבריו בפורום סבן, הזכיר אובמה שבתקופתו הסיוע הביטחוני לישראל ושיתוף הפעולה המודיעיני עם ישראל התחזקו באופן חסר תקדים. הוא הזכיר את התמיכה האמריקאית במבצע "עמוד ענן". הוא הזכיר את התמיכה המדינית של ארה"ב מול יוזמות פלשתינאיות באו"ם.

הוא צודק וטוב שהוא הזכיר זאת. הטענות על פיהן אובמה עוין את ישראל, שהוא פרו אסלאמיסט, שהוא ממשיך דרכו של ג'ימי קרטר, חסרות שחר.

גם כאשר מוביל אובמה מדיניות פייסנית כלפי איראן, הפוגעת קשות בביטחון ישראל, חשוב לזכור את ידידותו של אובמה כפי שבאה לידי ביטוי באותה תמיכה. אולם גם כאשר אנו מעריכים את התמיכה ומודים עליה, אנו מחויבים להיאבק נגד מדיניותו כלפי איראן, המצטרפת לשורה ארוכה של כישלונות במזה"ת, הנובעים מאי הבנת המציאות המזרח תיכונית לצד מנטליות של פייסנות.

* התמיכה הביטחונית האמריקאית והעובדה שאובמה וקרי יוצאים מגדרם כדי להתהדר בה ולהוכיח את ידידותם לישראל, מפריכה את הפחדים מפני קרע עם ארה"ב אם ישראל תיאבק נגד מדיניות הפייסנות כלפי איראן. די להלך אימים – הידידות בין שתי המדינות חזקה יותר מכל מחלוקת, וביקורת ישראלית על צעדים המסכנים את ביטחונה לא תפגום בברית הזאת. אין מקום לשיגעון הקטנות ותסביך הנחיתות הגורם לפחד מפני עמידה איתנה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל.

* האם כאשר תיאודור לסינג כתב, לפני כ-85 שנה, את ספרו "שנאה עצמית יהודית", הוא כבר הכיר את רון וייס (גדעון לוי לעניים)?

* בצרור הקודם ציינתי שבני בגין הביא עמו כנדוניה להסדר הקרקעות עם הבדואים, את הסכמת הבדואים. כתבתי זאת על סמך המידע הידוע לי, כמי שניזון מהתקשורת. מאחר ובני בגין הוא איש אמת – אני מאמין להכחשתו.

* הטייקוניזם החזירי הוא אויב הקפיטליזם הנאור. הקפיטליזם הנאור מבוסס על עקרונות של חריצות ועבודה קשה, יושר, תחרות הוגנת, שוויון הזדמנויות, חירות. הטייקוניזם החזירי הוא חוק הג'ונגל, שבו לית דין ולית דיין – החזק יתחזק ויאכל את כל השאר. העיקרון המרכזי בו הוא רדיפת בצע שלוחת רסן, ומי שמצליח להשתלט על הכלכלה הוא גיבור תרבות ומודל להערצה. השתלטות של קומץ טייקונים על המשק, אינה מאפשרת שוק חופשי, אינה מאפשרת תחרות אמתית, אין בה שוויון הזדמנויות, היא בלתי הוגנת והיא פוגעת בחברה ובכלכלה.

רק לפני שנים אחדות הייתה כאן הכחשה כללית של תופעת הריכוזיות. משביתי השמחות שהעלו זאת הוקעו בתארים כמו "דמגוגיה סוציאלית", "פופוליזם סוציאליסטי". המשבר העולמי, המחאה החברתית ושינוי מבורך בתקשורת הכלכלית, שעד לאחרונה הייתה משרתת הטייקוניזם כאילו התבסס מדע מדויק, וסגדה לטייקונים המצליחנים, הפכה בחלקה לביקורתית ונשכנית. בעניין זה יש להעלות על נס בראש ובראשונה את "דה-מרקר" ועיתונאים כמו גיא רולניק וסמי פרץ ואת התכנית "סדר יום" של קרן נויבך.

ההתגייסות של הכנסת כולה, שקיבלה כמעט פה אחד את חוק הריכוזיות, מוכיחה שהסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם הנאור יכולים להיות בני ברית ולשלב ידיים להגנה על המשק והחברה מפני הטייקוניזם החזירי. יש לקוות שהחוק הזה הוא רק שלב ראשון, בדרך לתיקון החברה והכלכלה, מהרוח הרעה של חוק הג'ונגל ששלט כאן בעשורים האחרונים.

* תמכתי במסקנות ועדת ששינסקי בנושא התמלוגים מרווחי הגז. אף שבעיניי הן מתונות מִדי, הן מהוות מהפיכה כלכלית וחברתית – מהחשובות בתולדות המדינה. מלכתחילה, עדיף היה שהמדינה תשקיע ואזרחי ישראל ייהנו ממלוא הרווח מאוצרות הטבע של הארץ, לקידום החינוך, הבריאות, הרווחה והביטחון של המדינה. הרי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, לא לאדם פרטי. אולם משאנשים פרטיים השקיעו, יש להגיע לחלוקה שתאפשר להם ליהנות בגדול מהרווחים; הם, בניהם ובני בניהם ועוד דורות רבים, אך באופן שרוב הרווח יהיה לטובת החברה הישראלית כולה.

בתקופת המאבק על תמלוגי הגז הרביתי לכתוב על הנושא, והבעתי תמיכה חד משמעית בהגדלה משמעותית של התמלוגים מרווחי הגז. עם זאת, איני מסכים כלל עם הביקורת על כך שמדינת ישראל מגינה, באמצעות צה"ל, מתקציב הביטחון, על אסדות הגז בים התיכון. מדובר בנכס אסטרטגי אדיר של ישראל, שתרומתו לכלכלה הישראלית ולחברה הישראלית עצומה. אין כל ספק, שאויבי ישראל יעשו כל מאמץ לפגוע בנכס הזה. אבטחת המעטפת של האשדות היא אינטרס לאומי ביטחוני מובהק. השאלה איזה אחוז מן הרווחים יגיעו למדינה ואיזה לאנשי העסקים היא סוגיה חברתית, שאינה קשורה לשאלת האבטחה. 

* האנשים שאני הכי שונא לעבוד אתם ומולם, הם הבלתי זמינים; אלה שאין להם משיבון, הם לא עונים לטלפונים, לא משיבים על סמסים ומיילים. הם "עסוקים". לא, הם לא עסוקים. הם מתנשאים, יהירים ומזלזלים בזולת.

* ביד הלשון

אספסיאנוס, קיסר רומי, הטיל אגרה על השימוש בשירותים ציבוריים. כל מי שנדרש לנקביו ונכנס לשירותים הציבוריים, השאיר מס לקופת האימפריה. בנו של אספסיאנוס, טיטוס, סבור היה שזה לא נאה. הגיש לו אספסיאנוס מטבע וציווה עליו להריח. טיטוס הריח, ולא עלה ריח מיוחד לאפו. "אתה רואה? לכסף אין ריח", קבע אספסיאנוס, וטבע מטבע לשון לדורות, בכל השפות.

אנו משתמשים בביטוי הזה, כדי לתאר את הנכונות להקריב עקרונות למען בצע כסף. מצעד העסקים הגלובליים המשחרים לפתחה של איראן וממוטטים את משטר הסנקציות, מאז הסדר הביניים עם איראן, מאשש את האבחנה הצינית של אספסיאנוס.

* "חדשות בן עזר"